אחד הדברים הנפלאים (לפחות בעיני) בסיפוריה של דיאנה ווין ג'ונס הוא היכולת שלה לא להתנצל על הפנטסיה שהיא כותבת. היא לא מציגה הסברים ותרוצים לעולמות שהיא בוראת, אלא פשוט מספרת סיפור שמתרחש במציאות. המציאות הזאת שונה אמנם מהמציאות שלנו, אבל היא אמיתית לא פחות.
מפעם לפעם מפציע בעולם ספר ילדים טראומטי באמת - כזה שהוא התעללות טהורה ברך, טראומה שאפשר לדעת, ללא שמץ של ספק, שלעולם לא יהיה ניתן להתאושש ממנה. ספרים כאלה אני משווה בזריזות לנסיך המאושר, הספר שהותיר את אותותיו, רישומו, כאביו וטראומותיו עמוק עמוק באישיות שלי, וחושבת לעצמי - למה כל הטראומות לא יכולות להיות יפות כל כך?
"גאווה ודעה קדומה" הוא אחד הספרים המוכרים בעולם. רומן שנותר קסום ורלוונטי גם היום, מעל מאה שנים לאחר כתיבתו ולאחר אינסוף סרטים, סדרות ונסיונות זוועתיים לספרי המשך.
ג'יין אוסטין, בת התקופה הויקטוריאנית, יצרה כמה מהדמויות הנשיות החזקות, העצמאיות והשנונות שנכתבו אי פעם.
הרבה זמן אני דוחה את כתיבת הביקורת על בית השינה - כי קשה לכתוב על משהו שכל כך אוהבים, וקשה לכתוב על בית השינה, ונראה לי בלתי אפשרי לכתוב על בית השינה שאני כל כך אוהבת. ומצד שני, הפן המיסיונרי באופיי לא מאפשר לי לחיות בשלום ושלווה בלי לחלוק את הספר הזה עם כל מי שיקשיב.
הסיפור נפתח ביום שחרורו של דניאל,גיבור הספר, מצה"ל, ומתפתח למערבולת המערערת את עולמו.
דניאל קצר הרואי הוא צעיר ביישן מעט, התוהה על משמעות חייו, אך חיפושה של המשמעות אינו ברוח הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית המתארת אדם שהושלך לקיום בעולם, הסופר מעניק לגיבור מידה לא מבוטלת של חירות ואחריות למעשיו.
דוד המלך מספר את ההיסטוריה שלו ברגעי הסוף של חייו, כשבנו שלמה לוטש עיניו לכתר ואבישג השונמית מחממת אותו על סף החידלון.
את הסגנון הממזרי של הלר אני מכירה ממלכוד 22, אותו אהבתי מאוד, בעיקר כי הצליח לתת זווית ראיה כה מוצלחת על משמעות החיים והקיום שכל צרה וכל טרגדיה הפכה לחיוך וקריצה עם משמעות של "גם זה יעבור".
לספר הזה הגעתי עם המלצות כמעט חסרות תקדים, מאנשים שעל טעמם אני סומכת. אמרו לי שהוא מופתי. אמרו לי שהוא מדכא, ויש בו משהו כמעט קפקאי. אמרו לי שהוא מהספרים הטובים ביותר של העת המודרנית. רציתי להתאהב בו. אבל לעת המודרנית, מתברר, יש בעיות קשות.
הזקן והים של המינגווי מהווה בעיניי אחת מפסגות היצירה של הנובלות בפרט והספרות בכלל במאה העשרים.
בתוך 90 עמודים בלבד, מצליח המינגווי לרכז עוצמה כה רבה עד כי דומה שהכריכה הדקה לא תוכל להכילה.
יש כמה סופרי פנטסיה שמסוגלים, בהינף קולמוס, לברוא עולם חדש וייחודי, מלא דמויות מופלאות הסוחפות את הקורא להרפתקאה. ישנם סופרים אחרים שמסוגלים רק ליצור השתקפות עכורה, כמו מראה מאיכות ירודה, של העולמות המופלאים שבראו אחרים. טרי גודקיינד, למרבה הצער, נמנה על הסוג השני.
"כשהתחלתי לכתוב את `אדם וסופי` לא ידעתי על מה יהיה הרומאן. לא פעם הרגשתי כמי שמסדר תמונות באלבום רק כדי שלא יישארו פזורות באיזו מגירה שכוחה"
(יניב איצקוביץ' מתוך ראיון לגבי ספרו "אדם וסופי")
לספרו השני של איצקוביץ' הגעתי משוחדת,אחרי שקראתי ואהבתי את ספר הביכורים הפתיע שלו "דופק".
"אני רוצה להיות במקום אחר," אמר לי מישהו לאחרונה, "אני מתגעגע להרפתקאות." והמשפט הזה, כאילו נלקח מתוך אחד הספרים האהובים של ילדותי. אז עניתי: "אתה מכיר את 'חתול, ספן, ליצן'?". אבל הוא לא. כמובן שלא. אני לא מכירה, בעצם, אף אחד שכן. ולא ברור לי למה.
"לב הים גואה לפרוץ מחוץ לגבולותיו
אך הוא חבוק עדי-עולם
שבוי בחיק חופיו.
מתברר שירושלים מארחת לה מפעם לפעם יריד ספרים בינלאומי, עם פרסים ספרותיים מכובדים, וסופרים, ודברים. אפילו הייתי בו פעם או פעמיים, אבל תמיד נקלעתי לשם במקרה כשמסרו לי שצצו המוני ספרים בבנייני האומה. אף פעם לא ידעתי באמת במה מדובר. הפעם הלכתי מוכנה יותר, ושבתי עם רשמים:
1. ירידי ספרים זה כיף.
אני אוהבת מדע בדיוני. אני גם אוהבת מדע בדיוני פילוסופי, שכלתני, מתוחכם, מעמיק. אני גם אוהבת במיוחד כמה סופרים שנוטים לכתוב בדיוק מדע בדיוני כזה, סופרים שכלל לא קשה לשכנע אותי לקחת ספר שלהם ליד. ראיתי פרנק הרברט על העטיפה? קניתי. מציקים לי במשך שנים שאיזה סטניסלב לם בלתי ניתן להשגה הוא המשובח בספריו?