הרומן אמה ויגואר מבוסס על סיפור אמיתי. בנוסף, הוא מבוסס על הרעיון לפיו כולם אוהבים ספרים על לסביות, כולם קוראים ספרים על השואה, ולפיכך יש פוטנציאל אדיר לספר שעוסק בלסביות בשואה (בעיקר אם הוא סטאלג, אבל לא רק).
אם נניח את לרגע הציניות בצד, סיפור אהבתן (האמיתי כאמור) של היהודיה הנרדפת ואשת החייל הנאצי הוא באמת מרתק. אליזבת ווסט, אזרחית גרמניה למופת, מוצאת את עצמה לבד עם ארבעת ילדיה כשבעלה החייל נשלח לחזית. מהר מאוד היא מכניסה לחייה ולמיטתה תחליף לא טריוויאלי: צעירה יהודיה חובבת נשים בשם פליצה שרגנהיים. בזמן שאליזבת מגלה צדדים חדשים ומפתיעים באישיותה ובזהות המינית שלה, מוצאת פליצה דבר חשוב לא פחות: מקום להסתתר בו. ובעוד אליזבת מנסה לעשות את הבלתי-אפשרי ולהציל את אהובתה מידי הנאצים, מתמקדת הסופרת אריקה פישר במטלה מורכבת לא פחות: לקיחת סיפור אהבה גדול מהחיים והפיכתו למסמך יבש ודידקטי. הטכניקה העיקרית שמשמשת את פישר בדרך להשגת מטרתה התמוהה היא קטיעת הסיפור ברגעי השיא (או סתם ככה באמצע) לטובת קטעים משמימים של ראיון עיתונאי עם דמויות משניות. כך, למשל, מיד כשמסיימות אליזבת ופליצה להעניק אחת לשניה טבעות נישואין, צץ לו משום-מקום איזה 'גרד ארליך' ופוצח במונולוג ארוך שנושאו "כיצד נמלטתי ממלשינה יהודיה ושוטר נאצי". באופן דומה, בדיוק כאשר נפרדות אליזבת ופליצה מבלי לדעת האם ייפגשו שוב, מחליטה בחורה בשם לולה שטורמובה שהגיע הרגע המתאים להידחף פנימה ולספר איך אנשי האס-אס חשבו אותה בטעות לפליצה שרגנהיים, ואיך הם הכריחו אותה להשאיר את הדלת פתוחה כשהלכה לשירותים, ובכלל, כמה קשה להיות אישה בהריון בימינו. לטכניקה המקוטעת הזו יש אפקט מעצבן נוסף של חזרה מיותרת על מה שכבר נאמר, כאשר מדי כמה עמודים מוכנס לסיפור קטע יומן או ראיון שחוזר אחד-לאחד על מה שנכתב שתי שורות לפני כן בגוף שלישי.
התחושה העיקרית שהרגשתי עם סיום הקריאה היתה חמלה על פליצה שרגנהיים האומללה. אחרי שנים של פחד מתמיד מפני הנאצים, חיים בברלין עם מסמכים מזויפים וחיפוש מקומות מסתור, הדבר האחרון שהיה חסר לה הוא להיקלע לידיה של אריקה פישר ולהפוך לחלק מהדייסה ההיסטורית-ספרותית-תיעודית-רומנטית המכונה אמה ויגואר.
אריקה פישר, אמה ויגואר. עברית: דפנה עמית. הוצאת עם עובד 1994.