עלי להודות שקשה לי לכתוב את הביקורת הזאת, בעיקר כיוון שהספר, המשתייך לז'אנר ספרי פנטזיה לנוער האהוב עלי במיוחד , לא הצליח לקנות את ליבי.
הסיפור מתחיל בנורבגיה, כמה וכמה מאות שנים לפני זמננו, ובלידתה של אבה רוז, ילדה שמינית במשפחת איכרים. הילדה נולדת כשהיא פונה צפונה, מה שאומר, לפי האמונות הטפלות של אמה, שהיא נועדה לחיי הרפתקנות ונדודים. באגדה כמו באגדה, האמונות הטפלות צודקות בדרך כלל, והשלווה בחייה של רוז הקטנה מפנה במהרה את מקומה להרפתקאות משונות. דוב לבן מדבר, ארמון מכושף בלב יער, קסם וטרולים, כל אלה נארגים לתוך העלילה בחן ויוצרים סיפור חביב ומותח. כתיבתה של אדית פאטו קלילה וקולחת, והסיפור כתוב (או לפחות מתורגם) במשלב נוח, בלי לגלוש לשפה הנמוכה המשוייכת לעיתים קרובות מדי לספרי ילדים.
מה ,אם כן, הבעיה?
הבעיה הראשונה שאני מוצאת בספר היא החלוקה לפרקים. הרעיון של פרקים הנכתבים מנקודת מבטן של דמויות שונות מוכר בהחלט, ולעיתים קרובות מתגלה כמוצלח, אך לא במקרה זה. הקולות אינם שונים מהותית זה מזה, אינם מציעים זויות ראייה חדשות לקורא, או עומק נוסף לדמויות, רק ראיה רחבה יותר של המאורעות – אפקט שניתן להשיג ביתר קלות ואלגנטיות בעזרת מספר כל יודע, למשל.
בעיה נוספת היא הדמויות השטוחות לגמרי. ניתן, אמנם, להזדהות עם רוז במידת מה, אך לא להיקשר אליה ולהתאהב בה. סיפורי מסע הם, לרוב, סיפורי התבגרות וחניכה. הגיבור שלהם משתנה, לומד להבין את העולם ואת עצמו בדרך חדשה והופך לדמות מלאה ובוגרת יותר, אך רוז אינה משתנה במסע שלה. היא נכנסת למסע כילדה אמיצה ועקשנית ויוצאת בסופו כנערה אמיצה ועקשנית. השינוי היחיד בה הוא הגיל, שכעת מאפשר לה להנשא.
אך הבעיה המרכזית בספר היא המקוריות והחידוש, או בעצם, העדרם המוחלט. במהלך הקריאה זיהיתי חלקים שלמים השייכים לסיפורים אחרים, מוכרים ואהובים הרבה יותר.
זהו שילוב של היפה והחיה, מלכת השלג, המיתוס של קופידון ופסיכה ואולי קורטוב של נרניה.
מה שהופך את המצב לגרוע במיוחד הוא שמוטיבים אלה אף לא עורבבו כראוי כדי להקשות על זיהויים, הם גלויים וברורים לעין המתבונן.
יתכן כי הסיפור פונה לקהל צעיר ממני, שלא יוכל להבחין ב"השאלת" המוטיבים הבוטה שבו, ולא יוכל לקשר פרטי עלילה למקורותיהם הקדומים. אך זה תירוץ עלוב למדי, ובוודאי לא סיבה להעדר חשיבה מקורית.
וכאן יבואו הספויילרים:
כבר בתחילת הסיפור מופיעה "החיה". דוב לבן שהוא בעצם נסיך מכושף, כשהכישוף ישבר רק אם תימצא נערה שתהיה מוכנה לגור איתו מרצונה. רוז, גיבורת הסיפור, בוחרת ללכת עם הדוב על מנת להציל בן משפחה חולה. (אמנם אחותה ולא אביה, אבל הסיפור מתחיל להשמע מוכר, הלא כן?)
מרגע הגעתם לארמונו של הדוב אנו עוברים למוטיב קופידון ופסיכה – הדוב ישן במיטתה של רוז בכל לילה, בצורתו האמיתית כאדם, אך אסור לה לראותו. אמה משכנעת אותה כי אולי מדובר במפלצת ועליה להביט בו בשנתו. היא עושה זאת, אך מטפטפת עליו משעוות הנר הרותחת . הדוב מתעורר, מבין שרוז הפרה את התנאים שנקבעו, ועוזב עם מלכת הטרולים. פרט להחלפת שמן המנורה בשעוות הנר ואחיותיה של פסיכה באמה של רוז, אני לא מצאתי הבדלים.
מרגע זה רוז יוצאת למסע חיפוש והצלה. היא מגיעה לארצות הקור והשלג הנצחיים שאיש לא גר בהן פרט למלכת הטרולים ומשרתיה, הדב מכושף ואינו מזהה אותה, ורק בעזרת אהבתה הרבה היא מצילה אותו ובורחת איתו חזרה לביתם. מישהו אמר 'מלכת השלג'?
לסיכום, לא אוכל לומר שהספר גרוע, הוא חביב ומותח למדי וניתן להעביר כמה שעות מהנות למדי בקריאתו, אך אני, לו בידי הברירה, הייתי מעדיפה לבלות שעות אלה בקריאת כל הסיפורים הנפלאים מהם הוא מורכב. בכל זאת, המקור ,לרוב, טוב מהחיקוי.
המסע אל קצה העולם/ אדית פאטו
הוצאת ידיעות אחרונות
389 עמודים
תרגום: אמיר צוקרמן