סבא שלי, זיכרונו לברכה, אדם מבריק ומשכיל שידע שבע שפות על בוריין, אמר לנו פעם: "אני חושב שהזיכרון שלי מידרדר. אני לא זוכר את שמו הפרטי של הגיבור ברומן שקראתי לפני עשרים שנה."
"סבא," עניתי לו, "אני לא זוכרת את השמות של גיבורי ספרים שקראתי לפני שנתיים."
הפרטים הקטנים נמלטים ממני תמיד – לא רק בספרות: אני ידועה כמי שלא מסוגלת לזהות פרצופים, לא זוכרת שמות, שוכחת אירועים, וסנילית באופן כללי. ומצד שני, אני יכולה לצטט מהזיכרון עמודים שלמים של ספרים שאני אוהבת במיוחד, ומגיבה בהתלהבות לכל התייחסות – שולית ככל שתהיה – לספרים מסוימים. דברים שמקובלים עלי לחלוטין בעולם האמיתי ("באמת? זה קרה? אתם בטוחים? והייתי שם?") הופכים לנקודות כואבות כשזה מגיע לספרים: אני יודעת שקראתי את הספר הזה. אני מזהה את הכריכה, את השם, יש לי זיכרון ברור של עצמי יושבת וקוראת אותו, אבל אין לי מושג על מה הוא, מי מופיע בו, אפילו מה הז'אנר. זה קרה לי יותר מפעם אחת ששאלו אותי על ספר, ועניתי שנהניתי ממנו, וכשניסיתי לנהל דיון אינטליגנטי עליו גיליתי שאין לי שמץ של מושג מה כתוב בו. אז יצאתי קצת פוסטמה, אבל זה כבר מזמן הפסיק להפריע לי. מה שכן מפריע לי, מה שרודף אותי בלילות מסוימים, הם כל אותם ספרים אבודים – שהשקעתי בהם זמן, ואהבה, והתרגשות, ומתח, במשך לילות וימים, שקראתי, שכבשתי, שהותרתי מאחור, ונמוגו בי, נמלטו ממני, לא הותירו בי את רישומם. שיום אחד אני אצטרך לקרוא שוב, ומי יבטיח לי שבפעם הזו אני אזכור אותם?
רשימת הספרים האבודים שלי היא ארוכה, וכוללת בכל רגע נתון ספרים אחרים שאותם אני זוכרת בו, מוגבלת בדיוק על ידי אותו כוח שיצר אותה מלכתחילה: זיכרוני המקרטע. אבל כמה ספרים נמצאים בה תמיד:
1. שערי אנוביס / טים פאוארס
שערי אנוביס חדש ברשימה שלי. עד לפני שנתיים, בערך, שערי אנוביס כיכב ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא יום אחד, כשיהיה לי זמן – רשימה ארוכה ונפלאה של יצירות מופת שמחכות אי שם בעתיד שלי. ואז חברה השאילה לי את הספר. על הזדמנות כזו לא מוותרים. התחלתי לקרוא. לאט לאט, מפרק לפרק, התגבשה בי תחושה של דז'ה וו. ידעתי מה עומד לקרות - לא רק בדרך הרגילה בה אני חוזה מראש ספרי מתח, אלא באופן הרבה יותר עמוק; הדמות הזו תגיד את זה, הדמות ההיא תתואר עומדת בפתח הבניין ההוא, ושתיהן יצפו בדמות שלישית מתה בייסורים. רק בשליש האחרון של הספר הבנתי: קראתי אותו כבר. אי אז בעברי, לקחתי את הספר הזה ליד, קראתי אותו, נהניתי ממנו, סיימתי אותו, ואין לי שום זיכרון לא רק של הספר, אלא גם של חוויית הקריאה, שום דבר לא נותר בי מלבד תחושת היכרות עמומה במהלך קריאתו מחדש.
2. לא ידוע / לא ידוע
הספר הזה היה שכוח לחלוטין במשך שנים רבות. מישהו בכנס מדע בדיוני אחד החליט לתלות שלטים עם ציטוטים על הקירות, אז כמובן שקראתי אותם. אחד מהם היה שיר. התחלתי לקרוא את השיר, הפסקתי, וידעתי לבד איך הוא ממשיך: "בת הכשפים לעוף נועדה / תשמיע קולה אך דבר לא תאמר / בת הזמן גורלה כבר נקבע / למלא את צו הדורות שחלפו". זכרתי שזה מתוך טרילוגיה, שקראתי אותה ביסודי, שמצאתי אותה בספריה, שספריה דקים ובכריכה רכה. שיש קשר כלשהו לאיים. שלכריכה של אחד הספרים היה גוון כחלחל או ירקרק. וזהו – לא שם, לא עלילה, לא דמויות, רק נבואה שאני יודעת בעל פה, יותר מעשר שנים אחר כך. [כמה חודשים לאחר שנכתבו הדברים האלה, אחות קטנה מתייצבת בבית עם החלק הראשון בטרילוגיית עלילות איי הקסם של ג'ונתן וילי. אוי כמה היא נבהלה כשזינקתי עליו בקריאות ניצחון. קריאה נוספת מראה שלא פספסתי שום דבר כשלא זכרתי אותו בפעם הראשונה]
3. בטהובן הלוחם במנגינות
ספר מתפרק, נטול כריכה, ששוכב לי על המדף מאז שאני זוכרת את עצמי. מפעם לפעם אני מנקה אותו בעדינות מאבק ומחזירה אותו למדף קלאסיקות הילדות של הספריה שלי, מבטיחה לעצמי שיום אחד אקרא אותו ואגלה במה, בעצם, מדובר. כל מה שאני יודעת עליו זה שאהבתי אותו כשהייתי קטנה. אני לא חושבת שאני אי פעם אקרא אותו, למען האמת.
4. כפת החתול
מדע בדיוני על טלפאתים, ונדמה לי שנטול חתולים על אף שמו המטעה. כאן אני דווקא זוכרת חלק מהעלילה: הגיבור הראשי הוא טלפאת, אבל זקוק לסמים כדי להשתמש ביכולת שלו... אבל זהו, השורה האחת הזו היא כל מה שנותר לי מהספר הזה, שאני זוכרת שאהבתי מאוד כשקראתי אותו. יום אחד...
5. הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום
שאהבתי נורא, ואלוהים יעזור לי אם יש לי מושג למה - אין לי שום זיכרון ממנו, אפילו לא אחד, חוץ מהזיכרון של זה שקראתי אותו. שהוא היה מעניין, ומוצלח, ולא יכולתי לעצור. על מה הוא? למישהו אחר פתרונים.
6. הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה
שחשבתי שאני זוכרת, עד שנכחתי בשיחה של שתי מעריצות וגיליתי שאין לי מושג על מה הן מדברות: חלקים מקו העלילה הכללי צפים בזכרוני, אבל אפילו לא אחד מהפרטים. עוד עמוד תווך של ילדותי שנגזל ממני.

לפעמים הרשימה הזו מייאשת אותי: יש כל כך הרבה דברים שלא קראתי ואני רוצה לקרוא, ופתאום אני לא בטוחה שיש טעם, שאני אזכור מהם משהו. אולי אני נידונה לקרוא שוב ושוב את אותם הספרים, ולא לדעת את זה אפילו? אולי אני צריכה לבחור ספר אחד, ולדעת אותו בעל פה, לפרטי פרטיו, עד לרמת הפיסוק, ולחזור אליו כל שבוע לרענן את זיכרוני, כך שלעולם לא אשכח, לא אאבד דבר ממנו? אולי אני צריכה לוותר וזהו, לתת לשאריות זיכרוני לגווע, לחיות בעולם כטאבולה ראסה, פוגשת אנשים חדשים כל יום, רואה סרטים – אותם סרטים שוב ושוב, או סרטים חדשים כל פעם, זה לא ישנה – כי הם נגמרים מהר מספיק כדי שאוכל לעקוב אחריהם, ושוכחת אותם ברגע שהם נגמרים, עושה תארים באוניברסיטה אבל לא באמת לומדת שום דבר כי הכל נמחק ממני ברגע שאני יוצאת מבחינות, בקיצור, להמשיך לחיות את חיי כפי שהם אבל עם הבדל אחד: לוותר על הספרים, כי אותם באמת שכואב לי לאבד.