יש יתרונות וחסרונות לגדילה על ברכיו של חובב מדע בדיוני. היתרונות ברורים לכל בר דעת, והעיקרי בהם הוא, כמובן, אוסף ספרים מוצלח בבית שניתן להיחשף אליו בגיל צעיר להחריד כשאבא לא מסתכל. אבל חסרונות? "חסרונות?!" יתהה אולי הקורא המזדמן שחלם כל חייו, רטרואקטיבית, על אוסף ספרים שכזה לאחר שנאלץ לגלות את המדע הבדיוני בכוחות עצמו אי שם בגילאי העשרה, העשרים או השישים. ולמען הקורא הנ"ל יובא כאן דיאלוג מייצג:
אני (בהתלהבות): "אבא, הבאתי לך ספר מעולה, מדע בדיוני מהשורה הראשונה!"
חובב מדע בדיוני ותיק (בנונשלנטיות): "נחמד. לא מאוד מקורי. אסימוב כתב את זה קודם. חוץ מזה, מדע בדיוני טוב זה... איך קראו לספר ההוא, עם המדען שלימד את הכלבים לדבר... כשהייתי צעיר היה לי עותק, אבל הוא הלך לאיבוד. זה מדע בדיוני טוב."
וכך, לאורך השנים, הספר ההוא עם המדען שלימד את הכלבים לדבר הפך לשם דבר אצלנו בבית, כשהשינויים היחידים בדיאלוג הקבוע היו המעבר מ"כשהייתי צעיר" ל"כשהייתי בגילך" ובחזרה ל"כשהייתי צעיר". ושם וזהות לו אין. ואז, כשגיליתי במקרה ששם הספר הוא "עיר", של אחד, קליפורד סימאק (שאת שמו הצלחתי לזכור במשך שלוש דקות בערך), וכשנמצא לי, שנתיים אחר כך, עותק של אותו ספר ממש באחת מחנויות הספרים המשומשים הנפלאות של ירושלים... ישבתי והתבוננתי בו, מונח לי על השולחן, ופחדתי פחד מוות מהרגע בו אקרא אותו, סוף סוף - האם אפשר שלא אתאכזב?
הכלבים, גזע אינטליגנטי ועדין, שולטים פחות-או-יותר בעולם. הם משליטים משטר שהמילה "הומאני" לא מסוגלת לתאר – כל בעלי החיים חיים זה לצד זה בהרמוניה מופלאה, וגר זאב עם כבש וכלבלב קטן ינהג בם, ורובוטים קטנים יסייעו בידו. "העיר" הינו אסופת אגדות כלביות שמתארות בורא שקיומו במציאות מפוקפק, מין אנושי שחי אי-אז בערים, יישובי ענק משונים, ולאט לאט הלך והתפזר ולבסוף נעלם. כלומר, אם היה קיים מלכתחילה. כל אגדה מלווה בהקדמה אקדמית, פרשנית, שמביאה את הויכוחים על האמת שמאחורי המיתוס והסברים אפשריים, וההקדמות האלו מקסימות לא פחות מהסיפורים עצמם – בעיקר, אבל לא רק, באופן בו הן משקפות את אותו מין אנושי נעלם אליו הקורא מוצא את עצמו משתייך מפעם לפעם, ובעיקר את יחסו אל איזה רב מכר אחד, התנ"ך שמו. אי אפשר, כשקוראים על הניסויים בכלבים, על היכולת המתפתחת שלהם לחשוב ולדבר, על הנאמנות הכלבית שלהם לאדוניהם האנושיים, שנותרת גם שנים אחרי שנעלם האדם האחרון, על הידרדרות והיעלמות האנושות והעדויות לקיומה, על מה שייתכן שהוא שרידיה האחרונים – הרובוטים שמסייעים לכלבים ללמוד ולהתפתח – ויותר מכל על הפקפוק שהולך ומתחזק שמשהו מכל זה היה קיים אי פעם, להתעלם מכך שכן, מה לעשות, עברה פה סאטירה. ואי אפשר גם שלא להתפעל מהאופן בו הסאבטקסט מעשיר את העולם שבונה סימאק בלי לפגוע בו, בלי להיות המטרה הסמויה שלו, ורק מוסיף עליו. הסאטירה והעומק במקומם מונחים, אבל קודם כל מדובר כאן בסיפורים ועולם, והם מקסימים להפליא.
דווקא העיר האנושית, שאת שמה נושא הספר, איננה מרכזית כל כך באגדות. היא מופיעה בסיפור הראשון כבר כצורת חיים מתפוררת, ומבליחה לרגעים בחלק מהאגדות האחרות כזיכרון של תקופה אחרת שעברה מן העולם. הגסיסה של דרך חיינו מופיעה, כמעט משנית, ברקע של תהליך בריאה, אבל בלי להיעלם בו. סיפורם של האנושות והכלבים מובא באמצעות משפחה אחת – המדען שהעניק לכלבים את יכולות החשיבה והדיבור וצאצאיו. מדור לדור הופכים היחסים בין היוצר והבריאה שלו מורכבים יותר, הכלבים הולכים ונדמים לאנושות ואז הולכים ונפרדים ממנה, האנושות מחפשת ומאבדת את עצמה בחלל מבלי להבחין בעולם שיוצרים הכלבים בחלל שהיא מותירה.
רעיונות מפוזרים מתערבבים באגדות – מוזחים אנושיים בעלי כוחות על טבעיים, עולמות מקבילים שלחלקם ניתן לעבור וחלקם נעולים מסיבה מסתורית, תהליכים פילוסופיים שבוחנים את מהות המין האנושי, את עצם האפשרות של עולם שכולו הרמוני, ללא רצח ודחפים אלימים... חלקם נרמזים בלבד, חלקם מקדמים את העלילה, חלקם מעמיקים אותה, חלקם מתבזבזים קצת. מצד אחד זה יוצר עולם עשיר יותר, אמין יותר, מעניין יותר. מצד שני, הספר קצר מכדי להכיל את כל מה שהוא מנסה להכיל, ומרגיש מדי פעם יותר כמו תרגיל מאשר סיפורת. רק מדי פעם. ובכל זאת, האם ייתכן שאותה יצירת מופת מופלאה מכילה פגמים? עם כל היופי וההנאה שמעניק ספר שהוא, אכן, ספר גדול – האם באמת מדובר ביצירת המדע הבדיוני הגדולה של כל הזמנים, זו שכל יצירה אחרת דוהה לאורה? האם הקריאה של הספר האחד הזה, המיתולוגיה המשפחתית, היתה ההארה שלה ציפיתי? האם ניתן לשפוט את כלל היצירה הספרותית, בז'אנר ובכלל, לאור זיכרונות הילדות המואדרים של מישהו אחר?
התשובה הקלה היא – לא. בין דפי הז'אנר אפשר למצוא יצירות נוספות טובות לא פחות, כאלה שהשוואה אובייקטיבית תעשה עימן צדק. התשובה השקולה (או האופטימית) יותר היא אולי, לפעמים. ברגעים של חסד, אפשר לאמץ גם את הקלאסיקה של מישהו אחר – בעיקר כשאותה קלאסיקה היא באמת מוצלחת. ובעצם, לא נותר לי אלא להמליץ, בלב שלם וללא היסוס, לקרוא את "עיר" - ופשוט להיזהר לגשת אליו בלי ציפיות מוגזמות ולתת לעצמכם להתמכר לנאיביות שבאגדה.