לא הרבה קורה בבינת השכוי. רופא כפרי מזדקן שמעביר את זמנו בטיפול בחוליו, במחשבות על החיים ובעיקר בשיחות מלב אל לב עם פדרו, תרנגולו האהוב. וזהו, בערך. גם אחרי קריאות חוזרות ונשנות לא הצלחתי להבין איך הספרון הקטן הזה, בעל העלילה הפשוטה, מכיל בתוכו כל כך הרבה יופי וחוכמה.
אל הספר בינת השכוי הגעתי לגמרי במקרה, כשמתרגלת באוניברסיטה המליצה לי עליו בעקבות עבודה שכתבתי. להפתעתי גיליתי שמאחורי השם הקיבוצניקי "אביגדור דגן" עומד אדם ממוצא צ'כי שחי בין השאר בבורמה, יגוסלביה ונורבגיה, ושהספר בכלל יצא לאור לראשונה בשוויץ. מאז, בכל פעם שאני נכנסת לחנות ספרים במטרה לקנות מתנה למישהו, הוא צץ על המדף, ומיד הופך לאחת מהאופציות המובילות. יש משהו בספר הפשוט והחכם הזה שגורם לי לרצות לתת אותו לאנשים שאני אוהבת.
אם האסוציאציה שלכם ל"ספר פשוט וחכם" היא משהו בסגנון פאולו קואלו, יש סיכוי סביר שלא תאהבו את בינת השכוי (או, לחלופין, שאחרי שתקראו אותו תפסיקו לחשוב שיש משהו פשוט או חכם בכתיבתו של פאולו קואלו). שלא כמו הבאדולינות למיניהן, בינת השכוי לא מנסה למכור תובנה מסוימת. את התובנות הרבות שהוא מכיל על החיים והמוות צריך לחפור בזהירות מתוך הטקסט הפיוטי. לא בטוח שכל קורא ימצא בו את אותם הרעיונות, וטוב שכך. ספר טוב, כמו שאמרה פעם מישהי חכמה, לא מכיל מסר. אם יש מסר שניתן לתמצת במשפט או שניים, למה צריך את כל הספר?
הספר הזה קצת מזכיר לי את הדבר, קצת את מגילת סן מיקלה וטיפ-טיפה את הקלות-הבלתי נסבלת של הקיום. מצד שני, הוא לא דומה לשום דבר אחר שקראתי. הייחוד שלו אינו תוצר של מרכיבים עלילתיים מופלאים שאין בשום מקום אחר, אם כי הוא מכיל לפחות אחד כזה, בדמות התרנגול הפילוסוף שניצל מהגורל שיועד לו כעוף למרק. ייחודו של בינת השכוי נובע דווקא מהדרך שבה הוא עוסק בדברים המוכרים והפרוזאים, בעיקר הזיקנה. מעולם לא קראתי תיאור כל כך מורכב, מעורר מחשבה ושובה-לב של ההזדקנות על מרכיביה השונים: האטת הקצב, הבדידות והתבונה שמביאים עמם ניסיון החיים וההתקרבות למוות. למעשה, זה הספר היחיד שגרם לי להזדהות לחלוטין עם תהליכים שאחווה רק בעוד כמה עשורים.
בדרך כלל אני נוטה להיות מסויגת כשאני ממליצה על ספרים, גם (ובעיקר) אם הם ספרים שאני ממש אוהבת. לא כל ספר מתאים לכל אחד, וגם את בינת השכוי יש בוודאי סיבות שלא לאהוב. בינתיים, עד שאגלה לפחות אחת מאותן סיבות, אני ממליצה עליו לכולם.