אם הייתי צריכה לכתוב רק ארבע מילים על סיפור העין של בטאיי, אלו היו ללא ספק המילים:
לא לבעלי קיבה רגישה!
סיפור העין עוסק בקורותיהם הביזאריות של המספר וידידתו סימון. חייהם של הללו, כדרכם של מתבגרים החיים בסרטים אמריקאים (מתבגרים אמיתיים עסוקים לרוב בטריגונומטריה), מתמקדים בשלושה דברים עיקריים: מין, בחינת גבולות הטעם הטוב, ומין שכרוך בבחינת גבולות הטעם הטוב. ההבדל העיקרי בין מעלליהם של שני הצרפתים הצעירים לבין מה שמתרחש בהרבה סרטי סלפסטיק אמריקאיים מביכים הוא שגיבורי סיפור העין הם הרבה יותר פרוורטיים.
אני רואה לעצמי צורך להזהיר את הקורא התמים, שיכול ללכת שולל אחרי התיאור של בטאיי כ"דמות מפתח בספרות וההגות הצרפתית של המאה העשרים" – זה לא פוקו, זה לא קאמי, זה אפילו לא דה-סאד. נכון, אפשר למצוא בסיפור העין דימויים מעניינים ורבדים פילוסופיים שונים ומשונים. אפשר, אבל בשביל זה צריך לצלוח המון תיאורים של סקס בשילוב הפרשות, סקס בשילוב גוויות, סקס בשילוב דברי מאכל לא קונבנציונליים, סקס בשילוב אשכים כרותים של שור וסקס בשילוב סתם ג'יפה. למקרה שעדיין לא הבנתם, הספר עוסק במין, אבל הוא ממש לא מחרמן. אם אתם מחפשים ריגוש מיני זול, עדיף שתלכו לוידיאומט הקרוב. לא משנה מה תיקחו, זה יהיה הרבה פחות מגעיל.
אז למה בעצם לקרוא את הספר הזה אם הוא כל כך דוחה? כי למי שיצליח להתגבר על תחושת הקבס צפויה חוויה ספרותית מרתקת ויוצאת דופן. וגם, כי אחרי שתליתם בסלון רפרודוקציות של דאלי והתפעלתם מיצירותיו של מגריט, מן הראוי לפגוש גם את הצדדים הפחות פוטוגניים של הסוריאליזם.
ז'ורז' בטאיי, סיפור העין. עברית: מור קדישזון. הוצאת בבל 1997.