פרסי ג'קסון, נער בעייתי בפנימייה לנוער בעייתי, מגלה יום אחד שרודפות אחריו מפלצות. עד כאן פנטזיה רגילה למדי. זו הסיבה לרדיפה שמייחדת את הספר: פרסי הוא חצי אדם וחצי אל, בן לשושלת המסובכת והמסוכסכת של האלים היוונים. עולם הפנטזיה של הספר הוא עולם עשיר במיתולוגיה, שבו אותם אלים מסתובבים בינינו היום, חיים לצד העולם המודרני ובני האדם שעושים כמיטב יכולתם להתעלם מהם. וזה, אני מודה ומתוודה, מגניב. כיאה למיתולוגיה היוונית, האלים לא סתם מסתובבים בין בני האדם, הם גם מתאהבים בהם, ונוצרים כל מיני ממזרים אלוהיים-למחצה שמתרוצצים בעולם עם כוחות כאלה ואחרים. תחשבו הרקולס. ואלים למחצה, מתברר, מושכים מפלצות מסוכנות. לא לגמרי ברור למה, והספר מציע כמה תיאוריות סותרות בלי לשים לזה יותר מדי לב – מה אתם רוצים, מפלצות! מגניבות!! מהמיתולוגיה היוונית!!! תגידו תודה ואל תחשבו על זה יותר מדי לעומק. אז מאיזה-סיבות-סותרות-שלא-יהיו, פרסי מבלה את הספר בלהיאבק באינטריגות משפחתיות תוך סכנת חיים מתמדת. סאטיר (חצי אדם חצי תיש) מסורבל ואוכל-כל, יחד עם אלה-למחצה בשם אנבת', מנסים לעזור לו לשרוד כנגד כל הסיכויים, ושני ניחושים אם מתפתחת ביניהם חברות אמיצה שתשפיע על גורל העולם.
וזה קריא. ממש, ממש קריא. אפילו בשרב אימים, כשהמוח נמס והזמן נמתח, הספר נגמר תוך כמה שעות, שאותן הוא מעביר בכיף. הוא קליל, הוא משעשע, הוא חמוד. ואין בו הרבה מעבר לזה. שזה בסדר, בדרך כלל, אם זה מה שמחפשים, אבל הספר מגיע עם בעיה משמעותית מאוד: המספר.
זה לא באמת שאני לא אוהבת ילדים. לפעמים נדמה לי שזה המצב, אבל למען האמת אם תשימו מולי ילד, כל עוד הוא לא צורח או מנסה לנשוך אותי, התגובה שלי בדרך כלל תהיה לחייך אליו ואולי אפילו לשחק איתו. כשהם באים בבודדים, הם באמת יצורים חמודים מאוד. אלה הילדים הבדיוניים שאני באמת לא אוהבת – ילד אמיתי כמעט אף פעם לא עורר בי את הצורך העז למלוק את ראשו שילדים בסרטים ובספרים מובילים אליו באופן טבעי כל כך. זה לא שמבוגר לא יכול לכתוב ילד אמין ומוצלח. קצת כמו שחקן אמריקאי שמנסה לעשות מבטא מזרח אירופאי, זה לא בלתי אפשרי אבל מעטים אלה שמסוגלים לעשות את זה ולא לצאת רע. אז אני מודה – כבר מהרגע הראשון לא התחברתי לקונספט של ספר בגוף ראשון, עם מספר בן שתים-עשרה. אותו הספר בדיוק, בגוף שלישי, כנראה היה קוסם לי הרבה יותר. בתור התחלה, הוא לא היה מסופר על ידי ילד שלא ממש יודע מה קורה, מה שמגביל מאוד את הספר ומוביל למסלקות מידע בוטות וסגנון כתיבה מקרטע שמנסה להעביר כמה שיותר מידע על המיתולוגיה היוונית, דרך ילד, בלי שזה ישמע לא טבעי. מה שיוצא זה פסקאות כמו "מר ברונר כינס אותנו סביב עמוד אבן בגובה ארבעה מטרים שבראשו ספינקס גדול, והתחיל לספר לנו שזאת מצבה – אסטלה, ביוונית – של ילדה בת גילנו בערך. הוא סיפר לנו על התחריטים משני צדי העמוד. ניסיתי להקשיב למה שסיפר כי זה היה די מעניין, אבל כל הילדים מסביבי דיברו, ובכל פעם שאמרתי להם לשתוק, המורה המלווה האחרת, גברת דודס, נעצה בי מבט מרושע." המגרעה העיקרית שבאה עם פרסי כמספר זו השפה: אף אחד לא מדבר ככה, או חושב ככה, לא באמת. לא, "אני אכתוב אותו כמו מבוגר קטן רק עילג ומדי פעם ממש טיפש" זה לא ילד בן שתים עשרה, גם אם הם לפעמים נשמעים ככה באינטרנט. ובעצם גם אם זה כן היה, לא חטאתי לאף אחד, ואין סיבה לתקוע אותי עם גיבור כזה למשך כמה שעות טובות. התוצאה מרגישה הרבה יותר מדי כמו מישהו שמנסה נואשות להיות מגניב למרות שהוא לא.
נו, אז המספר הוא ילד מעצבן, אבל די מהר הוא עובר התבגרות פתאומית ולא מוסברת והופך למי שיכול לשלוט בדחפים, לתכנן תוכניות מורכבות ולהבין את פעולות האלים ובני האדם. אם הוא לא היה מדבר בשפה נמוכה, שופעת סלנג, לא אמינה ודי מעצבנת, היה אפשר לשכוח לחלוטין בן כמה הוא. חבל שאי אפשר לשכוח באותה הזדמנות לאילו גילאים הספר מיועד: לצעירים, לא לצעירים ברוחם – הוא צפוי למדי, לא מראה שום סימנים להיותו קלאסיקה על זמנית, לא משרה אווירה קסומה, אין בו רבדים של עומק לגלות בקריאות חוזרות ונשנות, ככל שמתבגרים, כל הקונפליקטים, המתחים והדמויות בו שטוחים לחלוטין. אנחנו לא כאן לחפש עומק, זו לא כזו פנטזיה. מה שיש בו זה סאטירים, קנטאורים, ניאדות, דריאדות, אלים, חרבות, טוויסטים עלילתיים צפויים יותר ופחות ופיצוצים – הוא הגרסה הכתובה לסרט קיץ, ויוכל להיות מוצלח מאוד כשיעשו ממנו אחד. ואם כל מה שרוצים סתם קריאה קלילה ליום קיץ חם, הוא בהחלט בחירה טובה.
חוץ מזה, יש בספר איזה חוסר תשומת לב לפרטים, שכמו השפה הבעייתית בה משתמש הגיבור, לא לגמרי ברור לי כמה מתוכו קיים במקור וכמה ממנו נוסף בתרגום: זה קטנוני, אני יודעת, אבל אלה השגיאות והפרטים הקטנים ששולפים אותי מתוך העולם של הספר פעם אחר פעם: איך אני אמורה לדעת מה פרסי עושה, אם נראה שהוא בעצמו לא מצליח לעקוב - בשורה אחת עומד ובשורה שאחריה קם מהרצפה? מה לעשות שזה מפריע לי כשאנבת' הופכת לרגע לאנבל? ועם כל הכבוד לניסיון הסיזיפי לתרגם סלנג ומשחקי מילים, גם לתרגם שגיאת דיבור נפוצה לכזו שלא קיימת (אף דובר עברית שפוי לא יעוות את השאלה "על ידי מי?" ל"מי על ידי?" בלי נזק מוחי מאוד משמעותי) פוגע בשטף הקריאה, ולכן גם באמינות של עולם הפנטזיה שהספר מנסה ליצור - זה לא הספר הנכון לעצור לחשוב בו. כל מיני טעויות ובעיות קטנות כאלה, שהיה אפשר לפתור עם עוד קצת תשומת לב, הן נפוצות למדי בספר, וחבל – כל כך ברור שהשקיעו בתרגום, ובכל זאת הוא נופל ביותר מדי מקומות.
קצת כמו פרסי בתחילתו, לספר יש פוטנציאל, הרבה פוטנציאל. יש לו רעיון מגניב, והוא יושב טוב בגל הרטרו והנוסטלגיה של ימינו עם ארסנל דמויות מרתקות שבאות מוכנות-מראש מהמיתולוגיה. והכי חשוב – הוא באמת כיף לקריאה. אם החלק הבא בסדרה ייקלע לדרכי יש סיכוי לא רע שאני אקרא גם אותו. הבעיה היא שאם אני לעולם לא אקרא את ההמשך, זה לא יפריע לי בכלל. ככה זה עם ספרים בינוניים, בעולם שבו הזמן לקריאה הוא מוגבל. יש פשוט כל כך הרבה ספרים טובים יותר לקרוא.