רוּחַ וְצִלְצוּלִים – קלאסיקות ספרותיות מנקודת מבטה של סטודנטית מתוסכלת למדעי הרוח

יצירת המופת הראשונה שעמה הפגישה אותי האקדמיה, לפני קצת יותר משלוש שנים, היתה האודיסיה. כמעט שבוע לפני תחילת הסמסטר הראשון שלי בפקולטה למדעי הרוח קיבלתי מייל רשמי שמודיע לי שהיצירה הראשונה שתילמד בקורס "ספרות מופת: יוון ורומא" היא האודיסיה, ולכן נדרש ממני לקרוא את כל האודיסיה, וגם חלקים נבחרים מן האילידה, בתוך פחות משבועיים. באותם ימים רחוקים ותמימים רווחה בקרב תלמידי שנה א' אמונה נאיבית מופרכת הגורסת שלוחות זמנים אקדמיים הם דבר יציב וקבוע. כך קרה שכאשר הגעתי לספריית הר הצופים לא נשאר אפילו עותק אחד של האודיסיה או האילידה על מדפיה. נאלצתי לחפש את מבוקשי בספריית ילדותי השוכנת ביישוב צפוני שכוח אל, שם רבצו להם בנחת שני חלקי האפוס ההומרי תחת שכבת אבק בת שבע שנים, ממתינים לי שאגאל אותם מבדידותם.
החשש הראשוני (והמוצדק) מפני התמודדות עם קלאסיקה עבת כרס תוך זמן קצר להפליא, התבדה במהרה. האודיסיה, למרות היותה עתיקה מאוד וארוכה מאוד, היא ללא ספק חומר קריאה מרתק עבור אוהבי ספרות בידיונית בכלל וחובבי מיתולוגיות בפרט. שלל המפלצות, היצורים המיתיים ועלילות הגבורה שנקרים בדרכו של אודיסאוס הוא בלתי-נתפס: בקושי הצליח להימלט מהקיקלופ, והנה הוא נקלע לארצו של איאולוס. רק יצא מאיאוליה, וכבר הוא מוצא את עצמו בארץ הליסטריגונים אוכלי האדם, ובעודו נמלט משיניהם של אלו, הוא נופל ברשתה הפתיינית של הנימפה קירקי. למרבה הפלא, אודיסאוס דווקא די נהנה מכל החוויות הטראומתיות הללו. בתודעה הקולקטיבית אודיסאוס תמיד מתואר כגיבור השב הביתה, אבל מקריאת האודיסיה עולה כי לגיבור המלחמה המסוקס בכלל לא בוער לשוב לאיתקה, ולהשאיר מאחור את הנימפות התאוותניות והנסיכה הפיאקית היפהפיה. פנלופי, מצידו, יכולה להמשיך לחכות בבית.
מלבד היותו יצור בוגדני וערמומי, אודיסאוס מצטייר גם כמי שממהר להכניס את אנשיו לצרות מיותרות, מבלי להביע חרטה כלשהי כאשר הם מוצאים את מותם האיום. ובעוד אנשיו מתפגרים בחינניות של חשופיות הנמסות בשמש הקופחת, הרי שאודיסאוס עצמו מגלה יכולות הישרדות שלא היו מביישות את שמעון פרס: לא משנה כמה פעמים הוא נופל, תמיד הוא קם מחדש. לא משנה כמה פעמים הוא קם מחדש, תמיד הוא ימצא צרה חדשה להיקלע לתוכה ולצאת בריא ושלם, מינוס כמה אנשי צוות.
ועדיין, למרות שאודיסאוס איננו דמות חיובית במיוחד, אי אפשר שלא לקרוא את הרפתקאותיו בנשימה עצורה ולחכות במתח לרגע השיבה הביתה ולמפגש המחודש עם פנלופי אשתו (וכמובן לקוות שהיא תקבל את פניו בסטירה הגונה). חלק ניכר מחווית הקריאה המופלאה הזו יש לזקוף לזכות התרגום המצוין של טשרניחובסקי. מלבד שמירה על העלילה והתוכן, הצליח טשרניחובסקי לעשות את הבלתי-אפשרי, ולשמר גם את משקל ההקסמטר המקורי לאורך כל היצירה, מה שאומר שבכל משפט ומשפט יש בדיוק את אותו מספר של יחידות בנות שלוש הברות, ממש כמו במקור (וקצת כמו בשיר "אל הציפור" של ביאליק, אבל זה כבר לא שייך).
בשלוש שנותיי בפקולטה למדעי הרוח קראתי הרבה קלאסיקות ספרותיות, מרצון או מחוסר ברירה. אם הייתי צריכה לבחור קלאסיקה אחת שקנתה לה בצדק מקום של כבוד בקאנון העולמי (ובמדף הספרים האישי שלי), זוהי ללא ספק האודיסיה. מדובר ביצירה שהיא מרתקת, רלוונטית בכל זמן, אינטיליגנטית ובעיקר קלאסית במידה כזו שלא ניתן להרוס אותה (אלא אם כן קוראים לך ג'יימס ג'ויס). כמאמר הקלישאה, חובה בכל בית. רק תשימו לב שאתם קונים את התרגום הנכון.

הומרוס, אודיסיה. עברית: שאול טשרניחובסקי. הוצאת עם עובד 1987.