אני מניחה את הספר לאחר שהגעתי לעמוד האחרון אחרי קריאה כמעט רציפה בו. לקראת שבע בבוקר התחלתי לאבד הכרה והחלטתי לקרוא את הסוף לאחר שאישן קצת. ישנתי שינה עמוקה, כמעט ללא חלומות, רק הדים מעומעמים של קולות.
אני חושבת שבספר מורקמי מנסה לאתגר את הקורא. "נראה אם תצליחי לקבל אותי כמו שאני?" שואל הספר. "האם תצליחי לשים את המחשבה הרציונאלית שלך בצד? האם תצליחי להפסיק לשאול שאלות?".
הספר רווי בכל כך הרבה רסיסי סיפורים מוזרים שבתחילה כל שניסיתי לעשות הוא להשלים את הפאזל. דגים נופלים מהשמיים, זקן שמדבר עם חתולים, נער שברח מבית ומאבד את הזיכרון לפרקים. מה באמת קורה כאן? לאן הסיפור הזה מוביל? איך הדמויות מתקשרות? המשכתי לשאול את עצמי.
"אין תשובות" התריס לפני הספר. "נראה אותך מתמודדת אם זה?"
כך באיטיות, מהלך 569 עמודי הספר, התחלתי לשקוע לתוך הזיה. בסיפורי מדע בדיוני או פנטזיה כל כך קל לקוראים לשים את אמונותיהם בצד ולהיכנס לעולם דמיוני. אך מורקמי מסרב לסגור את סיפרו אל תוך ז'אנר זה. הוא מעגן את ספרו לקרקע ושוזר את דמויותיו טוב טוב אל תוך המציאות ובכך מקשה עוד יותר על הקורא.
ניתן לנסות לפרש את הספר בכל כך הרבה דרכים. בתור מישהי שניסתה לגור ביפן למשך תקופה, המוטיבים היפניים מפלחים אותי ומעלים בי זיכרונות של חיים אחרים. הבדידות, השאיפה לחוזק, הגישה המעוותת ליחסי מין.
מלבד זאת יוצר מורקמי גם דיאלוג עשיר עם מוסיקאים וסופרים אחרים וכותב על תהליך היצירה אך יותר מכך על חווית הקריאה עצמה. "הקריאה שלך היא הנותנת לי משמעות" לוחש לי הספר ומונע ממני לסגור אותו. "ודרכי את יכולה להגיע למקום רחוק ומשונה שנמצא בעצם גם עמוק בתוכך" הספר מעודד אותי ומושך אותי הלאה.
הדבר היחידי שהפריע לי הוא כי לעיתים נדמה כי הספר אינו מעריך את האינטליגנציה שלי מספיק. הוא חוזר על להסברים ארוכים ומייגעים על כך שאין הסברים אמיתיים. "הבנתי" אמרתי לו, עכשיו תן לקרוא בשקט.
ד', 06/25/2008 - 00:35
אמנם לא קראתי את הספר הזה, אבל קראתי כמה אחרים של מורקמי, ולדעתי את מתארת ממש טוב את התחושה שעולה מקריאת ספריו. הוא באמת כותב בצורה הזויה וסוריאליסטית, אבל אי אפשר להגדיר את הספרים שלו כמד"ב או פנטזיה.