רחוק רחוק מעבר להר,
בכפר קאקארוזו ליד הנהר,
בבית לבן,
בין עצים ופרחים,
חיו מזמן מזמן
שני אחים.

כך נפתח אחד מספרי הילדים היפים, המצחיקים והחכמים ביותר שנכתבו בשפה העברית.
בשנים האחרונות השתרשה אמונה שאין דבר קל יותר מכתיבת ספר ילדים, שכן ילדים הם סוג של מבוגרים טיפשים ואינפנטיליים במיוחד. על כן, סופר הילדים לא זקוק לדימיון מפותח או הבנה עמוקה של נפש האדם. מספיק שימציא כמה דמויות חמודות של ילדים או חיות, רצוי עם שמות חמודים, בלי תוכן של ממש. אפשרות אחרת היא, כמובן, לבחור מסר חינוכי פשטני של משפט אחד, למשוך אותו באופן חסר השראה על פני עשרים עמודים לפחות, לכרוך ולהגיש לקורא הצעיר.
אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו שייך לסוג אחר (או שמא לדור אחר) של ספרות ילדים: כזו שמכבדת את קוראיה, גם אם הם עדיין לא יודעים לקשור את השרוכים בעצמם. המאפיין החשוב הראשון של הספר הזה הינו התוכן שהוא מכיל. לא מסר-אינסטנט על חברות, כי אם תוכן רעיוני של ממש. הספר עוסק בשני אחים שויכוח קטן הופך את אהבתם הגדולה לשנאה יוקדת, שמובילה לנתק ולדה-הומניזציה של האחר. השנאה והפחד מחלחלים מדור לדור, עד שילד קטן וסקרן שם להם סוף. מקריאת הספר עולים נושאים מהותיים כמו דינמיקה משפחתית, השימוש בדמוניזציה על מנת ליצור ריחוק וההתמודדות עם הפחד מפני הלא-מוכר. גם היום, כשאני קוראת את הספר מנקודת מבט של אדם מבוגר, אני מוצאת אותו מעניין ומעורר מחשבה.
אבל, התוכן הרעיוני, אינטיליגנטי ככל שיהיה, איננו הכל. מה שמשך אותי אל הספר בתור ילדה לא היה התובנות המעמיקות על יחסים בין בני אדם, כי אם ההומור המבריק, החרוזים החינניים, איוריו היפים של יוסי אבולעפיה ובעיקר שימת הלב לפרטים הקטנים. ניכר בספר שהוא נכתב מתוך אהבה וכבוד לספרות ילדים, ולא מתוך זלזול בקהל היעד שלו.
סוד קסמו של הספר (אם להשתמש בביטויים שחוקים) הינו העובדה שלמרות המסרים שיש בו, הוא מצליח להישאר מצחיק וכיף לקריאה, ולא להפוך לספר חינוכי מייגע ומוסרני. מצד אחד, הספר אינו נופל לקלישאות של חמדמדות ריקה וילדותיות מוגזמת, ומצד שני הוא אינו מעמיס על הקורא הצעיר מטען כבד וקשה לעיכול של מסרים, כי אם מציג את הרעיונות שבו בצורה משעשעת וקלילה.
קשה להעביר את רוח הספר ואת ההומור המיוחד של סידון מבלי לקרוא את הספר עצמו. לכן אני ממליצה לכל מי שיש לו ילדים, שאוהב ספרי ילדים, או שסתם מצא עניין כלשהו בביקורת הזו, ואיכשהו לא נחשף עד היום לקלאסיקה המופלאה הזו, פשוט לקרוא את הספר ולהתרשם בעצמו.
ולמי שעדיין לא השתכנע, הנה קטע מהויכוח המפורסם שגרם לאוזו ומוזו, זוג היונים, להפוך לאויבים בנפש:

"טיפש", צעק אוזו, חמתו מתלקחת,
רגל שמאל היא למעלה –
וימין היא מתחת.
"ואתה", ענה מוזו,
"אידיוט כמו בלטה.
רגל שמאל, שתדע,
תמיד היא למטה".
"אתה מטומטם".
"ואתה סתם עיקש".
"אתה לא חכם".
"ואתה כן טיפש".
"תסתום את הפה, אחרת תחטוף".
"אל תאיים, גם לי יש אגרוף".
"כן?"
"בהחלט"!
"תנסה רק לתת..."
הנה!