הספר שהונח בידי לא נראה מרשים. חלון קטן הנפתח בכריכה מגלה עורף של אישה המביטה מהחלון. גם תוכנו אינו מרעיש או מהוקצע או זועק לתשומת לב ומחשבה וניתוח.
אך באופן שקשה לי להסביר, הספר נוגע עמוק, כאילו עקף את כל מנגנוני השכל ודפק בעדינות על הלב. בלי להרבות להג ובלי להציג שאלות ותהיות, הספר עוסק בנושאים גדולים כמו מהות ומשמעות האומנות, יחסו לחיים ומה ראוי להקריב עבור מה, יחסי גברים ונשים והחידה ששמה אהבה. בלי רעש וצלצולים, בלי לדרוש ולהידרש להתפלספות, משהו רך ומלטף ובעיקר מרגש מניח את כל השאלות האלה על מפתן נפש הקורא.
הספר מגולל את קורותיו של ציור בלתי נודע של ורמר, כאשר כל פרק מציג את הבעלים הקודמים ומספר את קשרם לציור, איך הגיע לידיהם ומדוע מסרו אותו הלאה, עד שמגיעים אל ורמר ולרגעי היצירה עצמה. כל פרק נפתח כמו סיפור חדש, והדמויות, על אף שהותם הקצרה על הבמה, כובשות באמיתותן ובמשמעות שהן נושאות איתן בעצם חייהן.
על אף השימוש במילים, הספר, כמו ציור, מראה, לא מספר. שרשרת דמויות ניצבות לפני הקורא, כל אחד עם עולמו, כל אחד עם חייו ומשמעותו. אולי במבט סופי הספר מנסה לתת לא יותר מאשר מה שהעניק לעולם הציור הנשכח: אישה מביטה מן החלון. ואת העוצמה השקטה, את ים הסערות, את העולם ומלואו שזה מכיל.