זה ידוע שאנחנו דור נוסטלגי – ויעיד השכנוע המינימלי שנדרש על מנת לגרום לכל חבורת בני עשרים ומשהו שמכבדת את עצמה לפצוח בשירה של גברת פלפלת, החתול שמיל ושאר שירי פתיחה של תוכניות שאהבנו בילדותנו. אבל נוסטלגיה היא לא מושג אחיד. ישנם סוגים שונים של נוסטלגיה: מהדברים שקראתי בילדות, יש כאלה שקריאה חוזרת בהם תעורר בי בעיקר את המחשבה "אלוהים אדירים, מה חשבתי לעצמי?" (כך סדרת "רומח הדרקון: רשומות" או "פוליאנה"). דברים אחרים אני אוהבת, אבל יודעת שאם הייתי קוראת אותם היום בפעם הראשונה, לא הייתי נהנית מהם – כאלה שהם טובים רק בגיל המתאים, או בחסות הנוסטלגיה (קשה להכריע מה משתייך לכאן, ובדרך כלל יש צורך להיעזר בחברים: יש הטוענים שאהבתי הבלתי נלאית ל"חרמשנית הכסף" ול"האריה המכשפה וארון הבגדים" היא כזו, ומצד שני, אני טוענת שמסירותם של אחרים ל"אבא ארך רגלים" נובעת מעיוורון נוסטלגי מושלם). ויש עוד את אלה, שמהם אני עדיין נהנית ואהנה לנצח, שוב ושוב, בלי קשר לגיל בו גיליתי אותם ("שר הטבעות", "הרוח בערבי הנחל", "הרוזן ממונטה כריסטו").

מהסוג השני והשלישי, תת-חלוקה אהובה עלי היא כמובן "דברים שזה הזמן לדחוף לאחותי הקטנה". מדובר בדברים שהם טובים באמת, שכל בר דעת צריך לקרוא או לחיות את שארית חייו עם חור בלתי נסבל בהשכלה, ושזו האחריות והחובה שלי להנחיל לדור הצעיר. כמו שהיא ראתה את הנסיכה הקסומה, כך עליה לקרוא את האריה המכשפה וארון הבגדים, האסופית, ההוביט, המלך מתיא הראשון (טוב, אולי לא – מספיק שרק אחת מאתנו תלקה בשלל התסביכים והדיכאון מתמשך שזה גורר). במקרה של נוסטלגיה מהסוג השני, מדובר גם בדברים שחייבים להיצרך בדחיפות, בחלון הזמן הנכון. יש אנשים שאומרים שזה קצת שתלטני מצדי. אז יש, אז מה. הבעיה האמיתית מתעוררת כשהקלאסיקה הנפלאה שאני מציעה לה, לילדה המסכנה, היא בלתי-קריאה לחלוטין – לא בגלל שהספר רע, לא בגלל התוכן או הכתיבה, פשוט בגלל התרגום.

אני חובבת מדע בדיוני ופנטזיה מנעורי. מילדותי, בעצם. אין עם זה שום בעיה, אם מתעלמים מאיכות התרגומים וההוצאות של ילדותי ונעורי – תרגומים (בעיקר של אופוס הידועה לשמצה) עילגים, מלאים בשגיאות מכל הסוגים, כולל כאלה שמעידות שאף אחד לא טרח לקרוא את הספר (כמו פסקאות שמופיעות מחוץ למקומן), עם שימוש ברובדי שפה לא מתאימים ובמשפטים מאונגלזים עד אימה. מה אני אמורה להגיד כשהיא מסרבת לקרוא את פירמידות של טרי פראצ'ט, ובבחינה מחודשת אני מגלה שאי אפשר להבין מילה בלי לתרגם קודם כל משפט שני לאנגלית בראש? איך אני אמורה לדחוף לה את הבלגאריאד כשזו הסדרה שייאשה ודחפה אותי ללמוד אנגלית מרוב שאופוס חסכו עליה בתרגום והגהה (למי שלא מכיר את התלונה המפורסמת ביותר מבין רבות, במלוריאון, סדרת ההמשך של הבלגאריאד, המילה Demon מתורגמת משום מה ל"שד" בספרים 1, 3, 4 ו-5 אבל ל"דמון" בספר השני. למתרגם פתרונים. התסכול שנגרם ברגע ההבנה, אי שם בספר הרביעי, שמדובר באותו יצור, אחראי לאנגלית השוטפת שלי כיום. תודה, אופוס)? מה אני אמורה לעשות כשאני קוראת איזו טרילוגיית פנטזיה אחרת של אופוס ומגלה שבכל מקום בו המתרגם התלבט בין "פגש ב" ל"פגש את", התוצאה הסופית היא "פגש באת חבריו למסע" במקרה הטוב, או "פגש את בחבריו למסע" במקרה הרע (או אולי להפך?)? שציטוטים בגוף הספר מנבואה שמופיעה בתחילתו מתורגמים בנפרד ובצורה שונה, כך שצריך לנחש שמדובר באותו המשפט? איך בכלל הצלחתי לקרוא, ביסודי, דברים שאני לא מצליחה אפילו להבין היום? האם מוחם של ילדים באמת עד כדי כך גמיש?

דברים טובים שתורגמו לעברית בצורה מעוררת חלחלה שמזכירה בעיקר טוקבק מצוי – ללא הגהה בסיסית, עם שגיאות כתיב, דפוס ותחביר, עם משפטים שהודפסו בטעות במקום הלא נכון וללא רווחים – האם לא הגיע הזמן שיוציאו אותם מחדש? האם רק בגלל שהם לא קוראים באנגלית, צריך למנוע מאנשים את ספריו המוקדמים והמוצלחים של טרי פראצ'ט (כן, אפילו טרי פראצ'ט, שגם התרגום המוצלח ביותר יאבד בדרך חצי מהבדיחות שלו)? אי אפשר לוותר על כמה ספרים גרועים מהשנים האחרונות (האם מה שילדים צריכים זה באמת ספר פרי עטה של מדונה?...) ולהוציא במקום קצת נחת ונוסטלגיה? אני מבטיחה לרוץ ולקנות, שני עותקים אפילו. יותר מזה – אני מוכנה גם לעשות לכם הגהה בחינם. רק תבקשו. העדנה המסחרית שזוכה לה הפנטזיה – למה שלא ננצל אותה להביא קצת אור ואושר לעולם, או לפחות לאזור בעולם שדובר עברית? ואם כבר תרגומים, וללא שום קשר – גיליתי לאחרונה שלא ניתן להשיג את "מלכוד 22" בעברית. אזל בהוצאה, נדיר, עולה כך וכך מאות שקלים, יש איזה עותק שלו בתל אביב – האם אלה באמת דברים שאנחנו רוצים לשמוע על ספר שהוא לא רק יצירת מופת, אלא גם מתאים כל כך לאופן בו מתנהלת המדינה בימינו? מה זה אומר עלינו שכל מי שלא קורא אנגלית באמת, אבל באמת שוטפת (וגם אז צריך להיאבק על כל צעד ושעל, זה חולני עד כמה שהספר מסובך) פשוט לא יכול לקרוא דברים כל כך טובים? מצד אחד אנשים מסתובבים ובוכים על הדרדרות השפה העברית, ולמה כולם עוברים לדבר אנגלית, ולמה אנחנו לא שומרים על השפה שלנו, ומצד שני דוחקים אותנו לשפות אחרות כדי להשיג את המינימום התרבותי. זה הרי לא סתם עוד ספר מופת. זה אחד הספרים החכמים, המהנים, המצחיקים והטראגיים שיצא לי לקרוא. אני בסך הכל רוצה לחלוק אותו עם עוד אנשים. זה כל כך הרבה לבקש?