ליצני החצר / אביגדור דגן

ליצני החצר מאת אביגדור דגן הוא ספר שואה קלאסי שמאמיר, לעניות דעתי, אל הרף הגבוה של יצירות המופת.

הספר חודר עמוק ושוקע לאט, ומותיר את רישומו על הקורא חודשים רבים לאחר תום הקריאה.
זהו רומן קצרצר שמגולל את עלילותיהם של ארבעה אסירים יהודים במחנה השמדה נאצי, אשר ניצלים מן הכבשנים הודות לכישרונותיהם הבידוריים הייחודיים, אותם הם נאלצים להפגין כמעט מידי ערב, בפני אורחיו הסדיסטיים של מפקד המחנה, ומכאן שם הספר - ליצני החצר.

הספר מהווה דוגמה מופלאה לכוחה של הכתיבה החסכנית, הרומזנית, לחשוף עלילה מרגשת ונוראה, ומצליח להמחיש בלא שום מחיצות או עכבות את מלוא מוראות השואה.

הספר כתוב מנקודת מבטו של אחד מן ה"ליצנים", שנים לאחר מעשה. מה שהופך את היצירה למופתית בעיניי, מעבר לסצנות המצמררות המתרחשות בחדר ההסבה של רב-המרצחים, הוא דבקותו של המספר בטוב שבחיים, למרות ועל-אף, כל הזוועות הנחשפות לפניו.

לא ייתכן - כך יטען המספר לקראת סוף הספר - אלא שהעולם סובב סביב ציר של הרמוניה וטוב, ולנו, הקוראים ההלומים, לא נותר אלא להאמין לו.

מעבר לכך, העברית נקייה ומהדהדת, בחירת המילים מדויקת, והשפה קולחת ועשירה.

לדעתי, הספר ניצב אי-שם באותה שורה עם ספרי מופת אחרים העוסקים בשואה כגון: הזהו אדם? של פרימו לוי, עיין ערך: אהבה, של דוד גרוסמן, ו-שואה שלנו, של אמיר גוטפרוינד.

• חברי האתר יכולים לשלוח תגובה - כניסה , הצטרפות