רוּחַ וְצִלְצוּלִים – קלאסיקות ספרותיות מנקודת מבטה של סטודנטית מתוסכלת למדעי הרוח
דקאמרון / ג'ובאני בוקאצ'ו
שלוש פעמים ניסיתי לכתוב ביקורת על החולה הנצחי והאהובה. שלוש. ובכל פעם שהתיישבתי לכתוב את הביקורת הזו, שמעתי קול קטן לוחש לי בפולנית: "זה מה שאת עושה? כותבת ביקורות במקום לכתוב עבודה סמינריונית? פויה!"
אחרי שלוש פעמים החלטתי לנסות לסדר את מצפוני הקטן והנבזי, ובמקום לכתוב ביקורת על הספר שרציתי, עברתי לכתוב טור על הדקאמרון, הספר שעליו אני אמורה לכתוב את הסמינר שלי.
הדקאמרון הוא, איך לא, קלאסיקה ספרותית שנלמדת בפקולטות למדעי הרוח בכל רחבי העולם. מדובר ביצירה רחבת היקף שנכתבה במאה הארבע עשרה על ידי הסופר האיטלקי בוקאצ'ו, ונסובה סביב אירוע היסטורי מרכזי באותה תקופה – המגיפה השחורה. במרכז היצירה עומדים שלושה עלמים ושבע נערות שעוזבים את פירנצה מוכת החולי לטובת הכפר הפסטורלי פייזולה, שניצב לו על גבעה פסטורלית אי שם בטוסקנה הפסטורלית. שם, במשך עשרה ימים (לא כולל סופי השבוע) הם נחים, אוכלים, שרים ומספרים הרבה מאוד סיפורים. מאה סיפורים, ליתר דיוק. בסופי השבוע, למקרה שתהיתם, הם רק נחים.
אם התיאור הזה נשמע לכם בדיוק כמו כל קלאסיקה מרדימה אחרת, שהסיבה היחידה לקרוא אותה היא קורס חובה בספרות ימי הביניים, אתם לא לבד. אבל, וכאן מגיע הטוויסט, הדקאמרון הוא ממש לא קלאסיקה קלאסית, אם אפשר לקרוא לזה כך. בניגוד לקלאסיקות אחרות בספרות המערב, הדקאמרון אינו סובל ממה שאני מכנה "סינדרום יוליסס", להלן – ככל שהיצירה יותר קאנונית, כך היא יותר משמימה. למעשה, גם מי שהמילים "קלאסיקה", "ימי הביניים" ו"ספרות מופת" עושות לו צמרמורת, יכול להנות מקורותיה של החבורה העליזה, ובעיקר מהסיפורים המצחיקים, הנאיביים-אך-שנונים ושטופי הזימה (חלקם, לא כולם) של חבריה בעלי השמות המשונים.
וזהו, אם להיות נמלצים לרגע, סוד קסמו של הדקאמרון: הוא קריא לחלוטין, ואפילו משעשע. אפשר לנתח את היצירה הלוך ושוב, להשוות את הכאוס ששורר בפירנצה עם הסדר המופתי ששורר בפייזולה, לתהות על הביקורת כלפי הממסד הכנסייתי, לנסות להוכיח שמדובר ביצירה אנטי-בורגנית או לטעון שבוקאצ'ו היה שונא נשים. אפשר, אבל לא חייבים (אלא אם כן אתם צריכים להגיש עבודה סמינריונית בנושא, כמוני).
במקום זה, כדאי לנסות לשכוח שמדובר בקלאסיקה עתיקה ועבת כרס, לשים בצד את ההשוואות לדאנטה ופשוט להנות מהנוף שנשקף מפייזולה וממאה סיפורים מהנים במיוחד.
ולסיום, כמה מילים לגבי נושא שהפך לחביב עליי במיוחד במהלך שנותיי באוניברסיטה – הזימה (אין מה לעשות, כשמרצה חמור סבר מקריא בשיא הרצינות שיר שבו המשורר בא בטענות אל איבר מינו, זה מצחיק). קראתי הרבה קלאסיקות ספרותיות שהמין בהן היה הרבה יותר בוטה, מטריד ולא-קונבנציונלי מאשר בדקאמרון, אבל יש פרמטר אחד שבו הדקאמרון עולה על כולן, והוא הקישור בין מין לאנשי דת. הטענה המקובלת היא שמדובר בביקורת חריפה, ואכן, ממאה סיפורי הדקאמרון מצטיירת תמונה עגומה למדי של הממסד הכנסייתי: הנזירות נימפומניות, הנזירים חרמנים, הכמרים שטופי זימה והביטוי "להחזיר את השטן לגיהינום" מקבל משמעות חדשה לחלוטין. בעצם, תחליטו בעצמכם אם מדובר בתמונה עגומה או שמא דווקא משמחת. אני בטוחה שיש כאלו שיטענו שמדובר בסוג של גן עדן אוטופי.
ג'ובאני בוקאצ'ו, דקאמרון. עברית: גאיו שילוני. הוצאת כרמל 2002.