דמיינו לעצמכם מצב כזה: הגעתם לאירוע חברתי כלשהו, וכללי הנימוס מחייבים אתכם לטעום מאכל שרק המחשבה עליו מעוררת בכם קבס, משהו המתקרא "מזון" אבל שאינכם יכולים להעלות בדעתכם איזה מין צירוף של נסיבות הוביל את הוגהו לאמונה המופרכת שאי־פעם יתקרב לרמת "אכיל". לענייננו, דג נא עם אצות.
אתם יושבים, אפוא, מול הצלחת, מקווים שתתרוקן מעצמה בדרך נס ומקללים את הרגע שבו החלטתם להשאיר את הכלב בבית, כשלפתע עולה בראשכם רעיון: אפשר להסתיר את טבעו האמיתי של מה שייקרא כאן, לצרכי נוחות, "האוכל", וכל הדרוש הוא כמויות סמי־מסחריות של תבלינים ותו לא! בשמחה רבה תשלפו את ערכת התבלינים שאתם נושאים עמכם למקרים כאלה בדיוק, תכסו את הדג בשכבה עבה של רסק עגבניות, פפריקה מתוקה, פלפל ומלח, תצררו מעל כל זה זר־סבך תרד וטימין, ותנגסו לתאבון.
ואז תגלו שמתחת לכל התבלינים האלה, אתם עדיין אוכלים דג נא עם אצות.

אין הרבה סופרים שמגיעים לדרגתו של דוגלס אדמס זצוק"ל. יש המתהדרים בטביעת עין מיוחדת, המבחינה בפרטים הנסתרים מעיני רובנו; יש המתגאים בכושר אמצאה יוצא־דופן, המאפשר להם לברוא עולמות ולהחריבם; יש היכולים להתפאר במיומנות לשונית ובלהטוטים מילוליים. מעטים המשתווים לאדמס בכל אחד מהתחומים האלה; אם על פון־נוימן נאמר שביום שנפטר הפכו חמישים מתמטיקאים למובילים עולמיים בתחומם, על אדמס אפשר להגיד שסופרים רבים התקרבו, לפחות, לצמרת. זה האיש שהבחין שהצרה האמיתית הכרוכה במסעות בזמן איננה פרדוקסי־סבא או נישואין עם האם, אלא בעיה כבדת־משקל מתחום הדקדוק דווקא; זה האדם שסיפר כיצד התפתח הגזע האנושי ממעצבי שיער, אנשי שיווק ומחטאי שפופרות טלפון. וזה גם אחד האשפים המיומנים ביותר של השפה האנגלית, סופר שמלים ומשפטים היו בידיו כפלסטלינה בידיו של אדם מאד מאד מיומן בשימוש בפלסטלינה. הג'ורדון של הלשון, הפיקסו של הטקסט.

ועכשיו דמיינו לעצמכם שקרוב משפחה שלכם חזר מטיול ארוך בניכר. נגזר עליכם לשבת ולהאזין לסיפוריו הבנאליים על המלון, ואיך החדר שקיבל לא היה לטעמו; להקשיב לתיאור של נסיעת אבטובוס מייגעת, תיאור כה חי עד שתרגישו כאילו הייתם שם בעצמכם; להתרגז ביחד עם הקרוב על חברת התעופה, שאילצה אותו להמתין עוד כמה שעות, הגם שוידא את מקומו במטוס; ללעוג יחד אתו לכמה מהאנשים שפגש במסע מאחורי גבם. אם כיסתה אתכם זיעה קרה למקרא התיאורים האלה, אינכם לבד; מעטות החוויות המפוקפקות יותר, לתשומת לב מומין אבא, מהאזנה לתיאור אדם אחר את מסעותיו.
לא הייתם מעדיפים, ולו מהטעם הזה בלבד, שקרוב המשפחה הזה יהיה, נאמר, דוגלס אדמס?

"הזדמנות אחרונה לראות" הוא, לפיכך, התנגשות בין שני כוחות איתנים, בין הבלתי־שביר לשובר־הכל, בין הכל־יכול לאבן שאי אפשר להרים. האם כשרונו של אדמס גדול מספיק כדי להביס את המשמים שבנושאי הכתיבה? האם תגבור מפלצת חוסר־העניין המובנה בנושא הספר על אביר הכתיבה הקולחת, המצויד בשריון משחקי־המלים ובחרב המבנה הנאות?
כרגיל במקרים כאלה, אין הכרעה ברורה. אדמס הצליח לדאוג לכך שהמשימה הבסיסית - לסיים את כל 218 העמודים - תהיה, לכל הפחות, אפשרית; הישג שאין להתעלם ממנו. לצד יכולותיו המוכחות של המחבר, תרמה להצלחה הזאת גם העובדה שיעדי מסעותיו - ממדגסקר ועד מאוריציוס - הם מרתקים כשלעצמם. המשימה המתקדמת יותר, על כל פנים - ליהנות ממאתיים ושמונה־עשר העמודים האלה - מושלמת בהצלחה מעט פחותה; נראה שאדמס הקריב כמה ממעלותיו - ובראשן הדרור שהקפיד לתת לדמיונו, ושהנושא המציאותי אילץ אותו לוותר עליו - על מזבח קידום הנושאים הקרובים ללבו. התוצאה הסופית היא, אפוא, תיקו: תבליני הניסוחים המבריקים והתיאורים עוצרי־הנשימה של גורילות ולטאות־ענק מאפשרים לקורא לבלוע את הספר, ובאופן חלק למדי; אבל הם לא מצליחים להסתיר ממנו - לא לפרקי זמן ארוכים מספיק - שמתחת לכל אלה, בעצם הוא אוכל אצות ודג נא.

Last Chance to See
Douglas Adams and Mark Carwardine
Ballantine Books 1990
ISBN 0-345-37198-4