לאחרונה נתקלתי ב"הנוסע" על מדפי חנות ספרים משומשים חביבה, היתקלות שהעלתה בי גל של עליצות שהזכיר לי, משום מקום, חוויית קריאה שהיא אמנם לא ייחודית בעליל, אבל מסתבר שהיא בכל זאת מבדרת בדרכה שלה. ייתכן שהייתי מסתפקת בלסכם את הנוסע כ"1984 פוגש את איש הנצח." אבל זה, מתברר, בעת ובעונה אחת יותר ופחות מגניב ממה שזה נשמע.

אולי היינו צריכים לראות את זה מגיע. הרי אם לנו היו קוראים ג'ון שנים-עשר-נצים, האם לא היינו כותבים דיסטופיות? וזה ביציאה מתוך ההנחה המפוקפקת שאיננו כותבים דיסטופיות גם בלי שנידונו לשם משפחה ציורי שכזה... אפשר להיכנס לניתוח פסיכולוגי בניסיון להבין איך חוויות בית הספר של הסופר הובילו לתפיסת העולם העגומה והפסימית שלו, או שאפשר לדבר על הספר. הבעיה היא שאני לא בטוחה שיש, במקרה של הנוסע, הבדל מהותי בין הגישות; הספר שכלתני מדי, עוסק בדיוק באותו ניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי של דמויות שנדמה שעוברות שינויי אישיות רק כדי להתאים לתבנית אותה הן אמורות לייצג ולהעביר לנו כקוראים את המסרים הנכונים. חלק מהזמן זה נעשה בחן מסוים, ובכל זאת – הטפה היא הטפה.
לא רחוק בעתיד, מגמת המעקב אחרי כל מי שנושם, פחות או יותר, הולכת ומשתכללת. לא ניתן לעשות הרבה בלי שיהיה מי שיתבונן בך ויקבע אם מעשיך מפריעים ל"מכונה". ה"מכונה" היא העולם בו אנו חיים – אינטרנט, מצלמות מעקב בחנויות, ברחובות וברכבות התחתיות, המסמכים שאנחנו ממלאים במהלך חיינו, כל אותם פרטים על כל אותם אנשים בעולם, שנאספים ומנותחים באדיקות על ידי אגודה סודית שלשם שינוי דווקא איננה הטמפלרים, ושמטרתה עולם ללא אלימות, הפתעות או בלגן, בו הכל מסודר, צפוי ובשליטה מלאה. אבל מאז ומתמיד, הילכו בינינו אנשים בעלי תכונות רוחניות יוצאות דופן – "נוסעים", אלה שיכולים לצאת מגופם אל עולמות מקבילים ולהביא איתם בחזרה תובנות על האנושות ומשמעות החיים. אלה הנביאים, הגדולים והקטנים, אלה שמוזכרים בתנ"ך ואלה שמוכרים רק לכתות עלומות שם אי שם בארצות הברית. הנוסעים הם בלתי צפויים ומפרים את הסדר המוחלט אליו שואפת "המכונה". לכן, המכונה שואפת לחסל את הנוסעים. כאן נכנסים הארלקינים, אגודת לוחמים סודית שלה דווקא יש איזה קשר היסטורי לטמפלרים, ושמטרתם היא להגן על הנוסעים בכל מחיר. כלומר, זו היתה מטרתם לו היו נותרים נוסעים באותו עתיד לא רחוק, אבל הנוסעים נעלמו מן העולם. אלא שאז מופיעים שני אחים שהם אולי-נוסעים, ואחרוני הארלקינים, כמו גם המכונה העצומה, יוצאים לאתר אותם.

מאיה היא ארלקינו בת ארלקינו, שאומנה מילדות להיות הלוחמת האולטימטיבית; יעילה אכזרית וחסרת עכבות. מי שאימן אותה ככזו הוא אבא, והיא לא ממש סלחה לו על זה אף פעם. כתוצאה מכך, היא נוטשת את העולם המחתרתי של ארלקינים, נוסעים וקונספירציות ומנסה לחיות חיים נורמליים ורדומים עם כל שאר העולם. כשהיא נקראת במפתיע לדגל, נראה שהיא עומדת בפני התלבטות מעניינת. לשתיים וחצי דקות, בערך. אבל כמו הרבה התלבטויות מעניינות שכמעט עולות בספר, הסופר בוחר בפתרון הקל והמובן מאליו לבעיה, והבחירה של מאיה הופכת לברורה וסתמית. מייקל וגבריאל, בעלי השמות המלאכיים והסמליים-משהו, הם שני בניו של נוסע עליו הגן פעם אביה של מאיה, אבל הם לא ממש יודעים על זה שום דבר. מבחינתם, כשהיו קטנים הם היו בורחים ומתחבאים הרבה משום מה, אמא היתה מספרת סיפורים משונים ואולי משוגעת, ואבא נהרג בנסיבות לא ברורות. היות ונסיעה הינה נטייה גנטית, כשגבריאל מחליט להפסיק להתחבא ולחזור להשתמש בשמו המקורי, כל אנשי העולם המחתרתי נזעקים למצוא אותם ראשונים, כל אחד מסיבותיו הוא. הספר מנסה להיות סיפור המאבק על האיתור והשליטה בנוסעים, מסע חיפוש עצמי ורוחני של לפחות שלוש-ארבע מהדמויות הראשיות, היסטוריה אלטרנטיבית, עתידנות, ספק-סיפורי-אהבה מיותרים וצפויים למדי בין כמה מהדמויות, מבט על קשרי משפחה, ביקורת חברתית נוקבת ומשל על חיינו בעולם המודרני. והולך לאיבוד כמעט לחלוטין בדרך. הוא יותר שמיכת טלאים מספר – הוא מכיל תיאוריות סוציולוגיות (ובעיקר הפנאופטיקון, תיאוריה שמדברת על השיטור העצמי של אנשים שמאמינים שייתכן שצופים בהם), נוירולוגיות (דימות מוחי כמכונת אמת) תיאוריות פיזיקליות בפאראפרזות משונות מעט (עולמות מקבילים – אבל רק שישה מהם), שבטיות אלימה על סף הפרימיטיביות (למשל בנאמנות של הארלקינים לחרבות עתיקות ואלימות חסרת פשרות, למרות שישתמשו גם באקדחים בשעת הצורך), עתידנות רכה (בעיקר באמצעי המעקב והזיהוי, שאינם טכנולוגיה רחוקה מהקיים בימינו), רוחניות בגרוש (כולנו מכילים אור, רק חלקנו מסוגלים להעביר את האור הזה לעולמות אחרים). מצד אחד, השילובים מרתקים לפעמים. מצד שני, ההתפרשות על כל כך הרבה תיאוריות, עם כל כך הרבה הסברים, לא מועילה לספר.

טוולף-הוקס מרחיב במקומות הלא נכונים ומקצר איפה שלא צריך – שוב ושוב הוא חוזר לפנאופטיקון והמכונה, ולעומת זאת הוא מאיץ בתהליכים הרגשיים שהדמויות שלו עוברות ומגיש סוף מחופף, מקוצר ומאולתר. הנוסעים, שביב של תקווה בעולם דיסטופי, לא באמת עוברים כתקווה, לא באמת ברור מאיפה מגיע הכוח שלהם להיות מקור השראה לאנשים סביבם – הדמויות שלהם לא מובנות, לא מנומקות, לא ייחודיות, לא מעניינות. המסעות שלהם מפורטים, אך חסרי השראה וחזון. עם נביאים כאלה, מי צריך לווייתנים. כוחות וישויות מסתוריים מופיעים סתם, ללא סיבה, מטרה או הסבר, אלא אם כן מתוכנן ספר המשך. מאבקים מרכזיים באים והולכים ולא ברור מה יצא מהם. חלק מהדברים האלה, עד כמה שזה יישמע אולי מוזר, הם יתרונות – בחיים, לא תמיד יש מנצח מובהק למאבק. לא תמיד יוצא מזה משהו. איכשהו זה יותר אמין. ומצד שני, בכל זאת מדובר בספר, וישויות מסתוריות צריכות להרוויח את לחמן ולהצדיק את קיומן באופן מינימאלי.

אז כן, הספר מעניין ויש לו יתרונות. הוא קריאה מבדרת למדי אם לא לוקחים אותו יותר מדי ברצינות, ובכלל לא מזיק אם מכירים קצת חלק מהתיאוריות עליהן הוא מתבסס ("היי, פנאופטיקון! אני יודעת מה זה! מגניב!"), ומאלו יש משהו פחות או יותר לכל אחד. פה ושם יש בו רעיונות מעניינים, גם אם לא מקוריים במיוחד (שליטה מבוססת מעקב? כבר הזכרתי את 1984. חיים סודיים של לוחמים עם חרבות? כולנו כאמור ראינו איש הנצח), והשילובים יוצאי הדופן אותם הוא מנסה ליצור הם מהנים. אבל בסך הכל, אין כאן ערך מוסף מעבר לכמה שעות של קריאה זורמת, אם כי – ואני אומרת את זה בטון הכי מורתי שלי – הסופר בהחלט מראה פוטנציאל לא ממומש. וחבל. בספר הבא, אולי.