חטאתי ופשעתי - הציטוט שבכותרת הוא מסרט ולא ספר. אבל הרגע הזה ב"ספיידר" לקרוננברג (שהייתי ממליצה עליו, היות והוא מושלם, יפהפה, מופתי, אבל מעטים שרדו אותו אז אני מהססת) מתאר כמעט בדיוק את התחושה שלי עת סיום עונת הסמינרים, כשקמה העריצה מקן הניירת שיצרה לעצמה ופוקדת: טור. וביקורת. ואת חבריך, אהוביך, מכריך וסתם אנשים רנדומליים שנתקלת בהם ברחבי האינטרנט גם.
"אבל... אבל... אני לא קוראת!"
"שקרים נלוזים" (נכון, היא לא אמרה נלוזים, אבל זה הזיכרון שלי, והוא נחמד יותר עם המילה נלוזים בתוכו).
"אני לא, באמת, אני קוראת רק מאמרים, וגם זה בקושי."
ואני לא, באמת, אני קורת רק מאמרים וגם זה בקושי. ולאט לאט גונבה לתוכי התחושה העמומה שזה הורג אותי מבפנים - לא באופן דרמטי, לא בבום, סתם בפחות ופחות יצירתיות, חיים, התחושה שהחיים הם משהו מעבר לשגרה אפרפרה. אז ישנים קצת פחות, וקוראים פה-מילה-שם-מילה, וזה לא מספק, ואז בא מי שמודיע: יש לי. הפתרון לכל מכאוביך. ספרים מוקלטים!

לא, ברצינות, אפשר לשמוע ספרים. את עושה את זה כשאת נוסעת, מתברר, או בזמן שאת רוחצת כלים, או עושה כביסה, לא צריך זמן בשביל זה! ויש ספרים מוקלטים נהדרים.
אבל... אבל... (אני מתחילה יותר מדי מהטיעונים שלי ככה. זה לא משדר ביטחון עצמי ואסרטיביות, ונראה לי שזו אולי הסיבה שאנשים - קטגוריה נזילה שכוללת בתוכה גם מלכות איים עריצות - מתעקשים לא לקבל "לא" כתשובה ממני).

...אבל אני לא רוצה ספר בזמן נסיעה או כביסה. אני לא רוצה משהו שיעביר לי את הזמן, שעות גוועות שמלאות בהכרחי וביומיומי, רקע לאפור ולמציאות. לא בגלל זה אני קוראת. לא ככה אני קוראת. זו לא הסיבה שבלי לקרוא אני גוועת, בלי משים, עד שפתאום אני מתעוררת בוקר אחד ולא היתה לי מחשבה מקורית כבר חודשיים. אני לא רוצה משהו שיעביר לי את הזמן, אני רוצה משהו שישאב אותו. להתחיל לקרוא ספר טוב ולגלות, כשסיימתי אותו, שכבר מזמן עלה הבוקר. אני רוצה משהו שיהווה מציאות אחרת, לא שילווה את זו הקיימת. אני לא יכולה לשמוע ככה שאני לא אראה יותר, אבל אני יכולה לראות ככה שאני לא אוכל לשמוע, להריח, לחוש, עד שכל המילים על הדף ייגמרו. אפשר לשמוע ספרים? באמת? אתם בטוחים? אולי אתם יכולים... אבל בשבילי זה פשוט לא זה. לא פוסלת את התחביב שלכם, או משהו. אבל תפסיקו לנסות לשכנע אותי - חוויית הקריאה שלי מושלמת כפי שהיא, תודה. אני אמצא זמן עבורה. לא מתעסקים עם שלמות.