מצד אחד, להכניס בכפיפה אחת את ההוביט ושר הטבעות זה מתבקש. מצד שני, הם נורא, נורא שונים. אבל מהצד הראשון שוב, אני לא יודעת אם אני יכולה להפריד ביניהם באמת, כל כך עמוק באישיות שלי טבועים ארבעת הספרים הללו, שנוכחים בחיי בצורה זו או אחרת כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי. רגע. אני אנסה.

ההוביט
ההוביט הוא ספר ילדים. הוא ספר ילדים מורכב וחכם, עם רגעים אפלים ומפחידים ("מה יש לו בכיסימים שלו?"), עם דמויות מורכבות שמעשיהן לא לגמרי ברורים לנו הרבה מהזמן והמון חורים שהטרילוגיה הבוגרת-יותר-אפלה-יותר שבאה אחריו תמלא, אבל הוא ספר ילדים. וככזה, הוא שבה את הדמיון שלי לחלוטין: גנדלף, קוסם מסתורי שמצליח לערבב זיקוקים, מלודרמה ומשהו שובבי באופי, היה מהדמויות הנערצות של ילדותי. בילבו באגינס השמנמן והמפונק שבעת הצורך יתעלה על עצמו כבר היה מודל לחיקוי. תיאורי הגמדים, צבעי בגדים ועוגות ומסיבות תה והכל, עשו בדמיון שלי שפטים. וזו היתה רק ההתחלה, כי בילבו יוצא למסע שיכיל אורקים, טרולים, דרקונים, אוצרות, בני-לילית (כן, אמרתי בני-לילית. מה תעשו לי? אתם רוצים, שיהיה עלפים. שיהיה אלפי עלפים. שירקדו על ראשה של סיכה. מה'כפת לי אני), יערות, מלחמות, נשרים... סיימתי את הספר בקושי נושמת. די מהר איתרתי על המדף של אבא את ההמשכים, בגיל כל כך הרבה יותר מדי צעיר, מה שהוביל לשבועות של סיוטי לילה. אבל היה שווה את זה.

שר הטבעות
מה בעצם יש לומר על שר הטבעות, בימינו? עם הסרטים (לא ראיתי) התרגומים מחדש (חילול קודש), ספרי הביאורים (לא קראתי) ופורומים שמוקדשים אך ורק לדיון ביצירתו של טולקין (גם לכאן לא הגעתי), לפעמים נראה לי שאין לי הסמכות לדבר על הספר הזה. מה בסך הכל עשיתי? קראתי את הספרים שבע פעמים (שלוש מהן בשפת המקור)? אז מה? אבל גם אם אני לא מומחית גדולה ביצירתו של טולקין, וגם אם אני לחלוטין לא אובייקטיבית, כי שר הטבעות זו הילדות שלי, בית שאני שבה אליו פעם בכמה שנים לגלות בו פינות חדשות ולגלות בו מחדש מקומות מוכרים, זה לא ימנע ממני לנסות.
שר הטבעות מתחיל שנים אחרי שההוביט נגמר. בילבו חזר מההרפתקאות, וחי לו חיים שלווים. יש לו איזו טבעת שהופכת אותו לבלתי נראה, איתה חזר מהמסע, אבל שששש. זה סוד. בתחילת הספר, בילבו עוזב את הפלך ומותיר את הטבעת לפרודו באגינס, בלי לדעת שזוהי פתיחתה של הרפתקה ארוכה יותר, מורכבת יותר, מסובכת יותר, מסוכנת יותר ועם הרבה יותר שירים, חלקם בעלפית. פרודו יוצא למסע עם שלושה הוביטים נוספים ומקסימים - סאם, מרי ופיפין - שמהווים את תחילתה של חבורה משונה ומעורבת של דמויות שיוצאות למול כוח מרושע שעולה הרחק בממלכת מורדור, שם הצל לא נרדם... שר הטבעות אמנם כבר לא ספר ילדים, ושונה לחלוטין מההוביט בסגנון, בקצב וברמת הריכוז וההבנה שהוא דורש, אבל הוא מתרחש באותו עולם כמו ההוביט, והדמויות של ההוביט קופצות לבקר: פתאום יופיעו בו הנשרים, פתאום נגלה דברים שלא ידענו על גנדלף, בני-לילית רעים יתבררו כלא שחור-או-לבן כמו שחשבנו, ואפילו גולום, דמות שולית-אך-מהפנטת של ההוביט, יפציע שוב. אבל כל הדברים האלה הם גדולים יותר, תמימים פחות, כל מה שבקושי נרמז בהוביט מפורט עבורנו לפתע, אפל ורע ומפחיד ולפרטי-פרטיו. הרבה מהקסם הולך לאיבוד. הרבה קסם חדש מופיע, ועולם מלא בגזעים (יש אנטים!), ארצות והיסטוריה נפרש לעינינו. לפעמים זה משמים (לא מתחברת לשירים בעלפית. אז מה אם טולקין היה בלשן וזו שפה מושלמת ויש שם אגדות נפלאות, מה זו אשמתי?), בדרך כלל זה כל כך גדול שזה כמעט משתק. הרבה אפוסים של פנטזיה קראתי, רובם ניסו להיות טולקין, ואף אחד לא יצר עולם כל כך אמיתי עבורי, כזה שאני שבה אליו שוב ושוב, וששובר לי את הלב, מאחה אותו ושובר אותו שוב, פעם אחר פעם. זה לא תמיד זורם וקל לקריאה, אבל בשבילי זה תמיד קסם צרוף שמוטבע על הנייר, הסיבה שלא משנה בכמה פנטזיה גרועה יוצא לי להיתקל אני תמיד אשוב לז'אנר הזה.

השורה התחתונה, לשני החלקים, למרות שהם שונים לחלוטין זה מזה, היא זהה: נסו. אם לא אהבתם, אז לא - אבל אם כן, אולי תגלו עולם שלם, גדול ומשונה ונפלא יותר ממה שיוצא להיתקל בו בדרך כלל בין עמודיו של ספר.