רוּחַ וְצִלְצוּלִים – קלאסיקות ספרותיות מנקודת מבטה של סטודנטית מתוסכלת למדעי הרוח

שבעה נערים ונערה אחת/הנס יאן

(טור זה הועלה לראשונה לפני חודשים מספר, נמחק בתאונת מחשב קטלנית וחזר לחיים כעת)

הפעם החלטתי, בעקבות מאורע משמח במיוחד, לעסוק בקלאסיקה מסוג שונה מעט – לא קלאסיקה קאנונית מוכרת, כי אם קלאסיקה אישית שלי. לכולנו יש ספרי ילדות שגדלנו עליהם, קראנו אותם שוב ושוב ונזכרנו בהם בנוסטלגיה מעת לעת. רוב הספרים האלו הם ספרי ילדים ונוער ידועים, בין אם מדובר באן שרלי, פצפונת ואנטון או מסביב לעולם בשמונים יום. אולם, מדי פעם משתרבב לרשימת הקלאסיקות האישיות שלנו ספר זניח יחסית, כמו למשל דודו ומירי נחטפים לאוגנדה, או תוכידס מחשמל גנבים.

שבעה נערים ונערה אחת של הנס יאן הינו קלאסיקת ילדות שאיש מחבריי, כולל תולעי הספרים הרעבתניות ביותר, לא שמע עליה מעולם. חיפוש הספר בחנויות לספרים משומשים או ברחבי האינטרנט מוביל בדרך כלל לאפס תוצאות. מדי פעם צץ אתר אינטרנט שטען כי יש ברשותו עותק של הספר, אבל בירור מעמיק יותר לא מניב דבר – העותק נמכר, או לא נמצא, או שיגר את עצמו ליקום מקביל. כך היה במשך שנים, עד שהשבוע, הודות לעירנותה ומסירותה של אחת מחברותיי, נחת בביתי סוף סוף עותק משומש אך שלם של שבעה נערים ונערה אחת.

עד כה, העותק היחיד של הספר הזה שאי פעם נתקלתי בו היה עותק ישן ומרופט שמסתובב מזה כמה עשרות שנים בין אמי ואחיותיה, ומשמש מושא תמידי למריבות משפחתיות סוערות. כל אחת מבנות המשפחה טוענת בתוקף שהספר שייך לה ורק לה מתוקף זכות היסטורית כזו או אחרת. פעם בכמה שנים חלה הסלמה במצב, כאשר אחת האחיות לוקחת בהיחבא את הספר מבית אחותה מבלי לבקש רשות, או כאשר אחת מבנות הדור הצעיר מעלימה את הספר ומטשטשת את העקבות.
(הערת סוגריים – למקרה שתהיתם, לא מדובר בספר לבנות בלבד. הסיבה שהמלחמות על הספר מתרחשות רק בקרב בנות המשפחה היא שמשפחתה של אמי מורכבת מרוב מוחלט של נשים)

וכאן בוודאי אתם שואלים את עצמכם – מה יש בספר שגורם לדרמה משפחתית שכזו? האם הוא עד כדי כך טוב? ובכן, התשובה היא לא. הספר מוצלח למדי, אבל לא מדובר ביצירת מופת. אני מניחה שהסיבה העיקרית לרדיפה אחרי הספר האיזוטרי הזה היא הנוסטלגיה, שתמיד צובעת את העבר בצבעי פסטל, יחד עם האמונה ש"אם אני אהבתי את הספר כשהייתי קטנה, גם הילדים שלי יהנו ממנו". מלבד זאת, שבעה נערים ונערה אחת איננו הספר היחיד שעומד בעין הסערה המשפחתית. במשפחתנו יש מסורת ארוכת ימים שגורסת כי מספיק עותק אחד של ספר לכעשר קוראות, המפוזרות על פני שני דורות וחצי ושתי יבשות. על כן, הדרך המועדפת על בנות המשפחה להשגת ספר ילדות אהוב איננה קניית עותק חדש, כי אם סיפוח חד צדדי של העותק הקיים בעת ביקורים משפחתיים. בניגוד לשאר בנות המשפחה, אני אינני מקיימת את המנהג עתיק היומין הזה, בגלל היותי אדם שוחר שלום, ואף קנאי לרכושו הפרטי. במקום זה פיתחתי לי הרגל לפשפש בחנויות לספרים משומשים, לרכוש לעצמי עותק של הספר המבוקש בתרגום הארכאי והאהוב, ולהחביא אותו מעיניהן הבוחנות של בנות המשפחה תחת הררים של ספרי פילוסופיה משמימים.

אם כן, השגתי עותק של שבעה נערים ונערה אחת, בדקתי שהדלת נעולה, הוצאתי אותו מהמחבוא והתחלתי לקרוא. מנקודת המבט של הילדה שהייתי, שבעה נערים ונערה אחת עוסק בחבורת בנים שלומדים בפנימיה, בהסתגלות שלהם לנערה שמגיעה במפתיע (החל משלב ה"בנות זה איכסה" ועד לשלב ה"בנות זה איכסה אבל זו שכאן דווקא בסדר") ובהרפתקאותיהם הסוערות. מנקודת מבט בוגרת יותר, הספר עוסק בקורותיה של חבורת ילדים, חלקם פליטים, שנמצאים בבפנימיה בארץ זרה בתקופת מלחמת העולם השנייה. המלחמה משמשת רקע רחוק למשחקים, הריבים וההרפתקאות, כאשר רק לעתים נדירות היא מבליחה בסיפור בדמות המתיחות בין בני לאומים שונים, או בסיפור הבריחה של משפחת הגיבורה הראשית מהנאצים. ההתמודדות עם אימי המלחמה הופכת למוחשית יותר כאשר מתברר שנבזיותו של "האיש הרע" בסיפור איננה מסתכמת בהתנכלות לילדים המשחקים בכדור.

בשלב זה עליי לסיים את הטור ולהפסיק לחשוף פרטי עלילה, כדי לא להרוס למי מהגולשים שאולי יקרא את הספר ביום מן הימים. ברצוני רק להוסיף כמה מילים אחרונות, המיועדות לאלו מביניכם שמתעתדים לקרוא את שבעה נערים ונערה אחת: תחפשו מישהו אחר להשאיל ממנו, העותק שלי לא יוצא מהבית!