אין זה דבר של מה בכך, לנסות לכתוב ביקורת על הספר האהוב עליך בעולם כולו, כך שעדיף, אולי , שאתחיל בתיאור.
לפני שנים רבות, נכנסה ילדה בת 11, ביישנית וחולמנית במקצת, לספריה העירונית. כשיצאה משם ובידה ספר לא מוכר, לא ידעה כי זהו הספר שישנה את עולמה. מרגע הגיעה הביתה ועד שעות הבוקר המוקדמות קראה ללא הרף, גמעה את ההרפתקאות והתובנות שהציע לה הספר. למחרת, כשחזרה אל הספריה העירונית, הייתה הילדה עייפה מאוד, מהורהרת מעט, וקצת יותר חכמה. בלילה אחד השתנתה הדרך בה ראתה את העולם, ובעיקר את עצמה.
הסיפור בא להסביר שאיני יכולה לבקר ממש את "הסיפור שאינו נגמר", אך אוכל להציע את הפרשנות שלי לספר מופלא זה. ובכן, הבה ננסה...
הסיפור שאינו נגמר נראה כספר הרפתקאות סטנדרטי. בסטיאן, נער חולמני, תולעת-ספרים שמן ולא מקובל בעליל נמלט מביריוני הכיתה אל הבטחון היחסי של חנות ספרים, שם הוא נתקל בספר יוצא דופן למראה ומחליט, ברגע של טירוף או גורל, לגנוב אותו. במשך יום שלם קורא בסטיאן על ממלכת פנטזיה הקסומה ועל האסון המאיים להשמידה, על הרפתקאותיו של אטריו, הנער משבט ירוקי העור, שמנסה להצילה.
זהו סיפור על חברות ואומץ, על נאמנות והקרבה, על קרבות ואובדן. זהו סיפור פנטסיה מופלא על מסע ההתבגרות של אטריו, אך לא בכך טמונה גדולתו של הספר. ברגע אחד משנה אנדה את החוקים ובאסטיאן נזרק לתוך ממלכת פנטזיה ועליו לנסות וליצור מחדש את עצמו ואת העולם סביבו.
עד כאן, ודאי תאמרו, נשמע "הסיפור שאינו נגמר" כסיפור פנטסיה סטנדרטי. אולי הוא כתוב טוב במיוחד, או מותח במיוחד, אך מה לזה ולשינוי תפיסת עולם?
סיפור המסגרת הוא אולי סטנדרטי, אך המסר שהחביא מיכאל אנדה עמוק מתחת לקסמים ולהרפתקאות שונה מכל ספר פנטסיה שנתקלתי בו מעודי. ספרי הנוער בכלל וספרי הפנטסיה לנוער בפרט מציגים בפנינו שלל גיבורים שמוצאים חרבות קסומות, מגלים שהם עצמם קוסמים או נסיכים, שמשפחתם האמיתית חיה בעולם אחר ושאר תגליות שדי בהן כדי לשנות את חייהם, וכשבסוף המסע הם הופכים לגיבורי חיל תמירים ונושאים לאישה נסיכה יפיפיה אנו מהנהנים בסיפוק על השלמת השינוי. "הסיפור שאינו נגמר" לא מציע לבסטיאן תגליות מעין אלה. אנדה מאלץ את גיבורו ללמוד להפריד בין עולם הפנטסיה, בו הוא יכול להיות נסיך, לוחם או כל מה שליבו חפץ, לבין העולם האמיתי שבו הוא עדיין ילד שמן ולא מקובל שנכשל בגאוגרפיה. הספר לא עוסק בשינוי החיצוני או בשינוי סטטוס, אלא בשינוי העמוק, הפנימי, של קבלת עצמך כמו שאתה והפקת המיטב ממה שיש, ולא ממשאלות ריקות של "אילו רק...". אין זה אומר ש"הסיפור שאינו נגמר" מעודד את הקורא לא לחלום, או לא לרדוף אחרי משאלות ליבו, אלא רק אומר שיש לחשוב היטב מהי המשאלה הגדולה ביותר, החשובה ביותר, של האדם ולמקד את המרדף בה בלבד ולא במגוון הסחות דעת חיצוניות.
מעבר למסר הזה, המרכזי בעיני, מעביר הספר מסרים שונים וחשובים לא פחות על האחריות הנלווית לכוח, על ערכה של חברות אמת, על המשמעות של האמונה והדמיון בחיינו ועוד רבים אחרים, אך זה, כמו שאומר אנדה, סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.
גדולתו של הספר טמונה גם בכך שאינו ספר דידקטי. המסרים שבו מועברים מבלי להטיף, מבלי לנופף לעבר הקורא במוסר השכל שחוק, אלא דרך סיפורים נפלאים, קסומים וצבעוניים, ודמויות כה חיות עד שהן הופכות כמעט אמיתיות.
אין זה ספר פשוט להבנה, הוא עמוס רבדים שלא תמיד מתגלים בקריאה ראשונה, אך בכל גיל בו קראתי אותו, בכל פעם שצללתי לתוך העולם הקסום שהוא מציע, הצליח הספר לעניין ולרגש אותי ויחד עם זאת לפתוח עוד דלת נסתרת אל התובנות שהוא מציע.
בעיני, "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה קסום לא פחות מהספר "הסיפור שאינו נגמר" שגונב בסטיאן מהחנות, שכן בכל פעם מחדש הוא מצליח לשכנע אותי שממלכת פנטסיה אינה רק אמיתית, אלא אף חיונית לקיומינו.
לא כל ילד (או מבוגר) שיקרא את "הסיפור שאינו נגמר" יתאהב בו, הספר, טוב ככל שיהיה, הוא רק ספר, אך הוא שינה את עולמה של ילדה אחת לפחות. האין זה כל מה שיוכל סופר לבקש?
ב', 01/19/2009 - 02:38
אני חושבת שתיארת בצורה די מוצלחת את סוד קסמו של הספר, אבל אני חולקת עלייך בנקודה מהותית אחת - לסיפור שאינו נגמר אין מסר. זה מה שהופך אותו לספרו הטוב ביותר של אנדה.
אחת הנשים הכי חכמות שפגשתי אמרה פעם שליצירת מופת ספרותית אין מסר, כי אם יש מסר, בשביל מה צריך כמה מאות עמודים סביבו?
הסיפור שאינו נגמר שונה ממומו או מקונץ פונץ', שמביעים מסר יחיד וברור בגנות החברה הקפיטליסטית. הוא מכיל רעיונות, דימויים, עמדות ואמונות, אבל לא מסר. נכון שמובע בו במפורש הרעיון לפיו הבריחה לעולם הפנטזיה איננה פיתרון לבעיות היומיום, אבל לא הייתי מגדירה זאת כמסר של הספר.
מעבר לכך, מדובר באמת בספר יוצא דופן, ואת איננה היחידה שהוא שינה את עולמה.
ב', 01/19/2009 - 14:38
לא קראתי את הספר (רק ראיתי את הסרט, לבושתי :) ) אבל כעת אשתדל למצוא ולקרוא. לגבי תגובתה של תמר, אינני מסכים עם דברייך כאילו ליצירת מופת אין מסר, כיוון שלו היה לה לא היה צורך ב400 עמודים. באותו אופן ניתן היה לומר כי למדאם בובארי אין תוכן או ערך כי ניתן לכנס את העלילה בף או שניים. היופי שבספרים טובים באמת, הוא שכמו בעלילה כך גם גם במסרים, אורך היריעה בה הם עושים שימוש הוא חיוני להעברת התוכן והמסר. ככל שמסר עמוק יותר כך הוא מתמסר בקושי רב יותר למילים פשוטות:
השירה מנגחת מילים זו בזו מערסלת אותן מנתצת אותן על מזבח השורה האולטימטיבית - זו שתשאיר את הקורא בערפול חושים וורבאלי, אך בתחושה עמוקה ומהדהדת של הבנה או השלמה עם האמת שמפעפעת מעבר לענן המילים שנגוז והיה לשורה מותכת אחת.
ספרות עושה דבר דומה, אלא שאבני הבנייה שלה הן לא רק מילים, אלא: פיסקאות, סיפורים, מודלים, דמויות, נופים. יצירת מופת תמיד תעביר מסר, אלא שהמסר לא תמיד מתמסר למילים. בדיוק בגלל זה יש צורך להכביר בהן, רבבות רבבות, עד כי הן מתעלות אל מעבר לעצמן ויוצרות משהו טמיר שהוא מעבר להוויה המילולית...
ב', 01/19/2009 - 20:09
לדעתי אין מקום להשוואה בין עלילה למסר. מעניין שהדוגמא שאת/ה מביא/ה היא דווקא מאדאם בובארי, שכן המשפט שאמרה אותה אישה חכמה שהזכרתי נאמר בהקשר של מאדאם בובארי (וגם דון קיחוטה). במאדאם בובארי יש מעט עלילה, זה נכון, אבל יש גם המון ניואנסים, אירוניה, עומק של הדמויות וכהנה וכהנה.
לדעתי, ספר שניתן לצמצם את העלילה שלו לכמה משפטים שונה מספר שניתן לתמצת את האמירה שלו למספר משפטים.
ב', 01/19/2009 - 14:56
הסרט מציג רק את החצי הראשון, השבלוני והפשטני יותר של הספר. יש גם סרט שני, אבל הוא פשוט זוועתי.
הסרט לא מגיע לקרסוליו של הספר, ואני חושבת שאם תקרא אותו תהנה מכל רגע.