יום בהיר אחד, חרב עליו עולמו של אדמונד דאנטס.
זו לא אשמתו - יש זמנים בהם קל מדי להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, גם אם אתה ימאי צעיר, ישר, תמים ומאוהב, שחייו צופנים לו רק אושר: רגע אחד אתה עומד להפוך לקברניט ומאורס לנערה יפהפיה בשם מרסדס, ואז אתה נקלע לרשת של תככים, מזימות ובגידות שנפרשת בין מי שסתם מקנאים במזלך הטוב ומי שדורסים אותך בחדווה כדי להציל את עצמם או להתקדם בפוליטיקה. רגע אחר כך, אתה כבר לא אדמונד דאנטס. זהותך, כמו חירותך, מופשטת ממך, אי שם בצינוק הכלא בו תבלה את שארית חייך כבוגד בכתר.
הימים ימי אחרי-נפוליאון, וצרפת היא מקום מסוכן לחיות בו, בו אדם צריך לחשוב טוב טוב על למי הוא נאמן וכמה בקול הוא מצהיר את זה. אבל אדמונד תמים מדי לדעת את זה, סומך באופן עיוור מדי על חברים בוגדניים ותובעים בעלי אג'נדה משלהם. אחרי שהוא נעלם, ביום חתונתו, קרוביו וחבריו השבורים ממשיכים לחפש אחריו, אך לשווא. לבסוף, אלה מהם שיכולים ממשיכים בחייהם ואלה מהם שלא - לא. בסך הכל, מנקודת הפתיחה הזו, לא נראה שייצא משהו מלהיב במיוחד.
רק שבצירוף מקרים עלילתי מופלא, אדמונד נכלא לצד כומר זקן ומלומד, שדרך מנהרה בין תאיהם מלמד אותו לקרוא, לכתוב, ובעיקר - לחשוב. מפענח איתו, צעד צעד, את הבגידות והתככים שהובילו אותו לתא האפל. ולבסוף, מאפשר לו להיוולד מחדש, עשיר, מתוחכם וצמא לדם ונקמה. אבל לא רק דאנטס השתנה - גם העולם שהכיר לא קיים עוד, אוהבים ושונאים כולם התקדמו בחייהם, ולפעמים קשה להבחין מי הוא מי. הרוזן הכריזמטי, העשיר מעבר לכל חלום או היגיון, מוצא את עצמו בלב החברה הגבוהה הפריזאית בה לכל אחד יש סוד אפל להסתיר והרס חייו של אדמונד דאנטס הוא הפחות בפשעים. מסע הנקמה לא יהיה פשוט כמו שחשב.
המורכבות של העלילה, הדמויות, המניפולציות והאינטראקציות בין כמה עשרות דמויות היא לא קלה לפענוח, ולמרות מה שכל מיני אנשים מאמינים, משום מה - בלתי אפשרית להסרטה (לא, באמת - אם אתם נתקלים באחד מהעיבודים לקולנוע או לטלוויזיה, עשו לעצמכם טובה ואל). כל רגש הוא גדול מהחיים, כל דחף משנה עולמות. הרבה בעיות יש בו, ברוזן ממונטה כריסטו. הוא נוטה לקיצוניות, הוא מלודרמטי, הוא מוגזם לפעמים. הרוזן שקם מהריסות חייו של אדמונד דאנטס הוא מושלם מדי - אל נקמות כל יכול ולא אדם. אבל הספר מתעלה על כל אחת מהבעיות הקטנות האלה ליצירת מופת סוחפת, שוברת לב, חסרת פשרות. כמו הרוזן עצמו, הוא מעלה ומוריד, מרומם ומרסק, וכל פעם שאני חוזרת אליו אני מסיימת את הקריאה מותשת. אולי קצת צינית יותר. אולי קצת עצובה יותר. ובכל זאת - אני תמיד חוזרת.