אני אוהבת מדע בדיוני. אני גם אוהבת מדע בדיוני פילוסופי, שכלתני, מתוחכם, מעמיק. אני גם אוהבת במיוחד כמה סופרים שנוטים לכתוב בדיוק מדע בדיוני כזה, סופרים שכלל לא קשה לשכנע אותי לקחת ספר שלהם ליד. ראיתי פרנק הרברט על העטיפה? קניתי. מציקים לי במשך שנים שאיזה סטניסלב לם בלתי ניתן להשגה הוא המשובח בספריו? בסוף אני אצוד לי אותו ואתייחד איתו ליומיים. כך קרה עם "יוצרי האלים". כך גם עם "קול אדונו", שלא תורגם לעברית. הם לא היחידים, אבל הם דוגמאות בולטות במיוחד לנטייה.
בנקודה זו בזמן, בערך, עולה באפה של גיבורתנו ניחוחה של הבגידה: איה המדע הבדיוני שלי, זה שאמור להיות פילוסופי, מתוחכם ומעמיק? חולף עמוד, חולפים גם שניים, ופרק, ועוד פרק, ועוד, וזכר לעלילה אין. מה שיש הן מסה אחר מסה על מהות האנושי והאלוהי, מסלקות מידע ארוכות על רעיון כזה או אחר, הטפה, ועוד הטפה, ואיזו הטפונת קטנה לקינוח. הנה הגיבור הראשי של קול אדונו נזכר בילדותו כתירוץ לפצוח בנאום של שלושה פרקים על תכונות השפה, והנה יוצרי האלים מדרדר לעוד דקונסטרוקציה של הדת. האחד מחקה את סולאריס בלי המסתורין והדמויות המרתקות, השני הוא חולית לעניים, או מה שהיה נותר ממנו לאחר שסיננו ממנו סנן היטב כל זכר לסיפור.
ואני - קוראת נאמנה. שאני אעצור באמצע לם? שאניח מידי הרברט? כן, הטף לי, שפר אותי, עוד, כן, זה מעניין, זה מעולה, זה... ממש לא הולך לשום מקום, נכון? כאילו, זה פשוט ימשיך ככה עד שהעמוד האחרון ינחת עלי משום מקום, ללא שום התפתחות או ערך מוסף, אבל רק אחרי שאני אאלץ להודות - לעצמי, לפחות - שממש משעמם לי. זו התוכנית?
אני אוהבת מדע בדיוני פילוסופי, שכלתני, מתוחכם, מעמיק. אבל שכלתנות ריקה מתוכן, במסווה של מדע בדיוני - את זה אני אוהבת פחות. מגדולי הדור אני עוד איכשהו מוכנה לקבל את זה - מי שכתב את הקיבריאדה, את וואקום מושלם ואת סולאריס, אם זה מה שעלה לו בראש, מי אני שאתווכח? אני לא מתחייבת ליהנות אבל מוכנה לנסות. אבל אתם, סופרי המדע הבדיוני והפילוסופיה שבקהל, אם יורשה לי לציין: אני לא אוהבת שמטיפים לי. תצטרכו לקשור אותי לשם זה. ובלקשור אותי אני מתכוונת לספק לי עלילה, דמויות, עניין, מידע ומסרים שמועברים באמצעות הסיפור באופן טבעי ולא תקועים בו באמצע, סתם, משום מקום. אתם רוצים לכתוב ספר פילוסופיה? אני לא עוצרת בעדכם. אבל בבקשה, אל תעמידו פנים שאתם משהו שאתם לא. טוב לא ייצא מזה.