"כשהתחלתי לכתוב את `אדם וסופי` לא ידעתי על מה יהיה הרומאן. לא פעם הרגשתי כמי שמסדר תמונות באלבום רק כדי שלא יישארו פזורות באיזו מגירה שכוחה"
(יניב איצקוביץ' מתוך ראיון לגבי ספרו "אדם וסופי")
לספרו השני של איצקוביץ' הגעתי משוחדת,אחרי שקראתי ואהבתי את ספר הביכורים הפתיע שלו "דופק".
ממש כמו תסמונת הדיסק השני,הידועה בה זמר/להקה הוציאו אלבום משובח ואז על השני חלה חובת ההוכחה,ככה על ספרו השני,"אדם וסופי".
שקראתי את תקציר העלילה בגב בספר,אני מודה שהייתיקצת סקפטית. רצח? מותחן בלשי? לא בדיוק העדפה שלי בסוגות הספרותיות, אבל כאמור, זכרתי לו חסד נעוריו.
לקחתי את הספר לסופ"ש שלם בבית וגמעתי אותו.
זהו רומן ישראלי אמיתי,חלק מה DNA שלנו.
נחזור לציטוט שהבאתי למעלה-לא סתם מוטיב של אלבום התמונות,
הגיבורים אדם וסופי הם צלמים והספר הוא תיעוד שלנו כחברה ישראלית.
הדמויות אמינות ומרגישות קרוב, מצאתי בכל אחת את דודי, סבתי, את השכן, או את עובר האורח ברחוב.
כמו תצלומים (לפניח עידן הפוטושופ) הספר תופס בדיוק כואב
רגעים שלא יחזרו.
אני ממליצה בחום.