הזקן והים של המינגווי מהווה בעיניי אחת מפסגות היצירה של הנובלות בפרט והספרות בכלל במאה העשרים.
בתוך 90 עמודים בלבד, מצליח המינגווי לרכז עוצמה כה רבה עד כי דומה שהכריכה הדקה לא תוכל להכילה.
הסיפור הינו פשוט ולא מתיימר. דייג קובני זקן יוצא למלחמתו האחרונה בדג חרב ענק וחמקמק, שבלכידתו הוא רואה פיצוי, תמורה וכפרה על חיים שלמים של בינוניות וחוסר-מעוף. אל הדייג מצטרף ילד צעיר, הלומד על החיים דרך עיניו היגעות של הזקן שכבר ראה הכול.
היופי בנובלה נובע לא רק מן הסיפור האוניברסאלי והנוגע לנשמה, אלא מן הסגנון המדויק והמהפנט. דומה שכל מילה נשקלה בקפידה, ויותר מכך דומה שכל מילה שהושמטה נבחרה בפינצטה. התוצאה שאנו הקוראים מקבלים היא זיקוק טהור של רגש ועלילה. כל המשפטים המקשרים, כל התיאורים הבלתי-נחוצים, כל הלהג המיותר, אינם כלולים בספר הזה שמהווה תמצות של מאבק במוות ובחיים.
השפה כל-כך מדוייקת עד כי נדמה שאנו קוראים אפוס תנכ"י, או סאגה קדומה. המוטיבים העל-זמניים (הים, הזקנה, המוות) נארגים מעשה יד-אומן אל תוך העלילה הפשוטה והמהפנטת.
נדמה לי שזה לא רק המינגווי בשיאו, אלא הנובלה הספרותית בשיאה.