לספר הזה הגעתי עם המלצות כמעט חסרות תקדים, מאנשים שעל טעמם אני סומכת. אמרו לי שהוא מופתי. אמרו לי שהוא מדכא, ויש בו משהו כמעט קפקאי. אמרו לי שהוא מהספרים הטובים ביותר של העת המודרנית. רציתי להתאהב בו. אבל לעת המודרנית, מתברר, יש בעיות קשות.

בחור יפני צעיר, שאת שמו אני לא מצליחה לזכור למרות שסיימתי את הספר לפני שעתיים לערך, חי לו את חייו. ומתאר אותם בפרוטרוט. הוא די מתבודד, יש לו חברים מעטים, רובם שפויים פחות מהממוצע ומתוסבכים באופן בלתי רגיל, והם נוטים למות סביבו כמו זבובים בכל פעם שהמחבר זקוק לקצת דרמה שתניע את העלילה המדשדשת. הסיפור הוא, באופן מוצהר, סיפורה של נאוקו, חברת ילדות של המספר, שבעיקר נוכחת-נעדרת בחייו בזמן שהבחור, שאני יכולה להישבע ששמו מתחיל ב-ט', לומד לו באוניברסיטה ולא עושה שום דבר מעניין. גלריה של דמויות אקסצנטריות מלווה אותו ואמורה לשמש משל, מטאפורה, הפוגה קומית או עלילה, ומה שזה לא יהיה היא לא עושה את זה באופן מוצלח או מעניין במיוחד. איפיון הדמויות הוא חיצוני לחלוטין: אני יודעת שהשותף שלו לחדר פתטי ומצחיק בעיקר כי כל מי ששומע עליו צוחק, למרות שהסיפורים עליו עוררו בי בקושי חיוך. אני יודעת שלמספר יש סגנון דיבור ייחודי, גברי ומחוספס או משהו, כי לפחות שלוש דמויות טורחות להעיר לו על זה. באמת? לי הוא נשמע סטנדרטי לחלוטין. חוץ מהנטייה המזעזעת שלו לזרוק שמות של סופרים ידועים. או שזה המחבר? עוד איזו בחורה ששמה מתחיל ב-מ' אמורה להיות אקסצנטרית בצורה מקסימה, נראה לי, ובהחלט מצליחה להיות משונה ולא מובנת, אבל היא כל כך לא מובנת ולא מנומקת שהנוכחות שלה באמת לא הצליחה להזיז לי. טוב, אולי קצת לעצבן אותי מפעם לפעם. אולי אם הייתי שייכת לתרבות היפנית הדמויות היו משכנעות בעיני, אבל כולן נראו לי הדבקות מחופפות של תכונות אופי, כפי הדרוש להתפתחות העלילתית, אף פעם לא אנשים אמיתיים. רגשות באים והולכים, אבל בלי לעורר הזדהות. תהליכים מונעים בעיקר על ידי עוד מישהו שמת - זו לא דרך מופרכת להתקדם בחיים, וזה בהחלט פיתרון קל להפליא עבור סופר, אבל זה לא מאוד מעניין.

עמוד אחר עמוד ניסיתי נואשות להיבלע בספר, למצוא בו את מה שכל כך ריגש אנשים אחרים. ובסיומו, נותרתי עם ההרגשה שמורקמי הוא טכנאי כתיבה מצוין, עם יכולת לא מבוטלת להתנסח, ובלי שמץ של רישום שהספר הותיר בי. חוץ, אולי, מהשורה האחרונה - זה כבר הספר השני שלו שאני קוראת, ושניהם היו לא מרשימים בעליל אבל עם שורת סיום מופלאה ממש. שמעתי על סופרים שכותבים רק התחלות. אולי מורקמי יכול להוציא ספר שיכיל אך ורק סופים? אני אשמח לקרוא את זה.