"אני רוצה להיות במקום אחר," אמר לי מישהו לאחרונה, "אני מתגעגע להרפתקאות." והמשפט הזה, כאילו נלקח מתוך אחד הספרים האהובים של ילדותי. אז עניתי: "אתה מכיר את 'חתול, ספן, ליצן'?". אבל הוא לא. כמובן שלא. אני לא מכירה, בעצם, אף אחד שכן. ולא ברור לי למה.
"לב הים גואה לפרוץ מחוץ לגבולותיו
אך הוא חבוק עדי-עולם
שבוי בחיק חופיו.
אבל אתה לא ים שבוי בחיק חופיו
ואם לבך קורא - קום, לך בעקבותיו!
אם לא תלך אחר לבך -
ילך לבך ממך..."
ספן בודד מאמץ חתלתול, ומגדל אותו על הספינה שלו. החתול, אינטליגנטי ומפונק להפליא, מרוצה לרוב מחייו - יש לו דגים ושמנת וספן שאוהב אותו, שר עבורו ודואג לכל מחסורו. רק כשהים סוער, הוא נזכר פתאום שהוא חיית יבשה בעצם ומקומו אינו בלב ים - מפוחד ורועד הוא חולם על יבשה.
ליצן מפורסם שירד מגדולתו פוגש חתול מיוחד במינו, ומחליט לאלף אותו ולהתפרסם שוב. הוא מפתה את החתול בכל מה שחיי היבשה יכולים להציע - אוכל, קרקע מוצקה ולילות פרועים בחברת חתולים אחרים, אך לצד כל אלה יש גם משטר אילוף קפדני ואכזרי.
והחתול - החתול מתגעגע. לספן, לשלווה, לחופש ולפינוק, או לתהילה, ליבשה ולחתולי הרחוב, שני סגנונות החיים מציעים יתרונות וחסרונות, גם הספן וגם הליצן זקוקים לו, יחכו לו ככל שידרש שיחליט מה, בעצם, הוא רוצה, והוא לא יודע. מרוב אפשרויות הוא משתגע.
"חתול, ספן, ליצן" של תמר אדר הוא ספר ילדים שצעיר ממני בשלוש שנים, והיה של אחותי הגדולה לפני, ולכן - שאני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי או טיפ-טיפה אחרי. הוא כחול וגדול ומקסים לחלוטין, ומהווה חלק כל כך בסיסי ומהותי ממני שקשה לי לדמיין, ולכן להאמין, שיש אנשים שלא שמעו עליו מעולם. הוא ארוך ומורכב לספר ילדים, כתוב בשפה עשירה להפליא ומכיל גם שירה ופה ושם ציורים נהדרים, שאפשר לראות בהם ממש את משיחות מכחולה של הציירת עדית פאנק. תמר אדר מעניקה לדמויות המורכבות, המעניינות ומעוררות ההזדהות שלה חיים במעט מאוד פירוט, ובעיקר - מצליחה ללכוד בצורה מושלמת את הגעגועים התמידיים, חוסר היכולת לבחור במסלול חיים אחד במחיר וויתור על האחרים, הרצון גם להתפנק וגם להצליח, להיות כל הדברים ואף אחד מהם. כל זה בלי לשפוט, בלי לדעת מה הדרך הנכונה או להטיף. מדי פעם אני שבה לחופי ילדותי ומוצאת את החתול, עדיין מסתובב בהם ומיילל, נקרע בין ים ויבשה. החתול אף פעם לא יודע מה הוא רוצה, ואחרי כל השנים והקריאות החוזרות ונשנות גם אני לא יודעת מה הוא צריך לרצות. זה עצוב, וזה נפלא, וזה אזל בהוצאה מזמן. האין זה פשע?
"לב ההר יוצא לדאות מעל לפסגותיו
אך הוא רתוק עדי-עולם
עמוס ברכסיו.
אבל אתה לא הר עמוס ברכסיו
ואם לבך קורא - קום, לך בעקבותיו!
אם לא תלך אחר לבך - ילך לבך ממך..."