"גאווה ודעה קדומה" הוא אחד הספרים המוכרים בעולם. רומן שנותר קסום ורלוונטי גם היום, מעל מאה שנים לאחר כתיבתו ולאחר אינסוף סרטים, סדרות ונסיונות זוועתיים לספרי המשך.
ג'יין אוסטין, בת התקופה הויקטוריאנית, יצרה כמה מהדמויות הנשיות החזקות, העצמאיות והשנונות שנכתבו אי פעם.
בעידן בו אישה נועדה בעיקר לקישוט זרועו של גבר, ולבחירתו ולכידתו של גבר זה אמורות לפנות כל מחשבותיה , רקמה אוסטין רומנים שקדו קידה מעודנת בפני מוסכמות התקופה ואז הרימו יד עטויית כפפה לבנה וסטרו לאותן המוסכמות.
"גאווה ודעה קדומה", ספינת הדגל של כתיבתה של אוסטין, מייצג נאמנה את האישה הדגולה.
זהו רומן העוסק בנשים, ברצונן להנשא ובכל הקורות אותן עד לרגע הנישואין המיוחל, אך גם בכל כך הרבה יותר.
הספר עוסק בחיי בנות משפחת בנט, משפחת אצולה כפרית עתירת בנות בגיל הנישואין ודלת אמצעים, וניסיונותיהן 'לתפוס חתן'. דרך הסיטואציות הקומיות והדמויות הבלתי נשכחות (מר קולינס, הו מר קולינס...) מובילה אותנו הסופרת לאחד הרומנים היפים ביותר והאהובים ביותר שיש לספרות הבריטית להציע.
אך לא רק בכך טמון סוד קסמו. הספר מלא, אמנם, כפפות תחרה, קידות, נשפים, קצינים צעירים ונערות מצחקקות, אך גם מציג סאטירה חדה, נוקבת ומצחיקה עד דמעות על החברה הויקטוריאנית בפרט ועל בני אדם בכלל. השילוב יוצר כמה מהדמויות האהובות ביותר בספרות הבריטית - ממר דרסי היהיר שהפך לחלומן הוורוד של נערות לאורך הדורות, דרך אליזבת, הנערה השנונה והדעתנית, ועד דמויות קומיות נפלאות כמו מר קולינס ומרת בנט.

אבל לא רק על "גאווה ודעה קדומה" הספר רציתי לכתוב. את הספר כמעט ואין צורך להציג. מה שצריך וכדאי להציג אלה התרגומים שלו, שאלה מאיתנו שאינם יכולים (או אינם רוצים) לקרוא באנגלית נאלצים להתמודד עמם.
הספר תורגם לעברית 4 פעמים בשמות שונים ומשונים. לראשונה הוא תורגם אי שם בשנת 1952 ע"י שושנה שריא (תחת השם "אהבה וגאווה"). כמו רבים מהתרגומים משנותיה המוקדמות של ישראל זהו תרגום קשה לקריאה,כתוב בשפה ארכאית ומסורבלת, וכיום כמעט בלתי אפשרי להשיג עותק ממנו. 32 שנים חיכה הספר לתרגום חדש, ולבסוף ב1984 תרגמה אותו טלה בר (גם כן כ"אהבה וגאווה"). התרגום הקריא הפך אותו לנגיש יותר לקורא המודרני אך גם הצטיין בחוסר מעוף ובאי הבנה משוועת של דקויות השנינות האוסטינית. גרסא חביבה אך לוקה בחסר זו של הספר נופלת לתרגום פשטני מדי, ובכך הופכת את הרומן לדומה יותר לאנטיתזה הספרותית שלו - רומן נשים מתקתק, שלא לומר רומן למשרתות.
התרגום הבא, תרגומו של אהרן אמיר משנת 1991 (הפעם תחת השם "גאווה ומשפט קדום") הצטיין בכל מה שחסר לקודמו - השנינות, ההומור הציני משהו, התיאורים מלאי החיים והצבע של הדמויות - כולם הועברו היטב. מה, אם כן, הבעיה? כמו מתרגמים רבים המתרגמים ספרות קלאסית, התפתה אמיר לשימוש בשפה גבוהה מדי, כבדה מדי יחסית למקור הקליל. באופן זה התקבל תרגום טוב למדי אך כזה שאינו מעביר את רוח הספר ומאבד הרבה מקסמו.
וממש לאחרונה, בשנת 2008, יצא ל"גאווה ודעה קדומה" תרגום חדש. מרגע ששמעתי שעירית לינור תתרגם ג'יין אוסטין, ציפיתי לרגע בו ארכוש את הספר ואצלול לתוכו. אישה שנונה אחת מתרגמת את יצירתה של אישה שנונה אחרת - השילוב נראה לי מוצלח במיוחד. וכך, לאחר ציפייה ארוכה, נכנסתי לחנות הספרים הקרובה לביתי, אחזתי בספר המיוחל, התיישבתי על שרפרף מתנדנד בפאתי החנות ופתחתי את הספר באקראי. "מר בנט, למה אתה מעצבן אותי?" אמרה מרת בנט . קראתי את המילים. שיפשפתי את עיני. קראתי שוב. המילים לא השתנו. שורות לא רבות לאחר מכן נתקלתי בביטוי " למה מה?". לא משנה ממה זה תורגם. אין, פשוט אין תרוץ. במחי עט הפכה עירית לינור את מרת בנט, הגבירה הויקטוריאנית, ניורוטית ומגוכחת ככל שתהיה, למשהו אחר. שונה. מודרני בצורה הגרועה ביותר של המילה. היא נשמעה פתאום גסת רוח. עצם הדימוי של גבירה ויקטוריאנית המדברת במשלב נמוך כלכך, בסלנג אפילו, גרם לי להחזיר את הספר למדף ולברוח מהחנות כל עוד לא פשה הנגע התרגומי ופגע באהבתי לספר הנפלא הזה.
שמעתי אומרים שלינור השכילה לתפוס את השנינות שבספר, שמעתי שהיא הפכה אותו למצרך קריא ונגיש להמונים, אך באיזה מחיר? רוחו של הספר, האווירה שלו, נרמסו ללא תקנה.
את העובדה שספר הוא מצרך אני מקבלת (גם אם בצער רב), אך הורדת הרמה של הספר רק על מנת לספק לקהל מוצר קל יותר לעיכול? בעיני, זהו חטא בל יכופר עבור כל מתרגם, ובוודאי עבור אשה מוכשרת כמו עירית לינור.

הספר עצמו נכלל, ללא ספק, ברשימת הקלאסיקות, רשימת ה"ספרים שחייבים לקרוא", אך בניגוד לרבים אחרים מאותה קטגוריה הוא גם ספר קליל ומבדר שתהנו לקרוא. השאלה היחידה היא איזה תרגום של יצירת מופת זו יתאים לטעמו של כל קורא.