מפעם לפעם מפציע בעולם ספר ילדים טראומטי באמת - כזה שהוא התעללות טהורה ברך, טראומה שאפשר לדעת, ללא שמץ של ספק, שלעולם לא יהיה ניתן להתאושש ממנה. ספרים כאלה אני משווה בזריזות לנסיך המאושר, הספר שהותיר את אותותיו, רישומו, כאביו וטראומותיו עמוק עמוק באישיות שלי, וחושבת לעצמי - למה כל הטראומות לא יכולות להיות יפות כל כך?

הנסיך המאושר הוא אסופת סיפורים קצרים - אגדות - פרי עטו של המחזאי השנון והמריר אוסקר וויילד. אם עוד לא נתקלתם בו, אז כדאי לדעת - היה מוכשר, אוסקר. היו לו חיים לא מאוד נחמדים, והוא אולי נטה להוציא את זה קצת על סיפורי הילדים שלו, אבל אם יש דבר אחד שהוא ידע לעשות - זה לכתוב. הנסיך המאושר הוא בסך הכל עוד דוגמה לזה. אז כשנתקלתי בו אתמול במבצע, והיות והעותק שלי מתפורר למדי לאחר ששנים הוא נרטב שוב ושוב בעודי ממררת עליו בבכי, החלטתי לרכוש לי עוד אחד. בדרך הביתה, באוטובוס, אמרתי לעצמי: תקראי, מה אכפת לך. זה עדיף על מאמר. את לא תבכי. זה לא שאת לא יודעת מה הולך לקרות.
אה, וואללה.
נו טוב, עוד כמה אנשים על עוד כמה אוטובוסים חושבים שאני מוזרה.

אם לשפוט אותם באובייקטיביות, הסיפורים לא כולם מאוד מוצלחים. אלה מהם שמכילים מוסר נוצרי בוטה במיוחד (מעניין למה המלך הזה עוטה כתר של קוצים? מי יכול להיות הילד המסתורי עם פצעי הסטיגמטה - סליחה, עם הפצעים המסתוריים והלא מוסברים - בכפות הידיים והרגליים, שמציע לענק לבוא איתו לגן העדן?) נוטים להיות הגרועים מביניהם, אבל כמעט כולם מכילים מוסר השכל לא חבוי כל כך טוב. זה לא העניין כאן, ולא לשם כך נתכנסנו, וחוץ מזה "הידיד המסור" מראה בבירור שהכל נעשה מתוך מודעות עצמית, אז זה בסדר.

הספר הזה מכיל כמה סיפורים שהם לא פחות משוברי לב. הזמיר והשושנה, או הנסיך המאושר (יש יאמרו גם יום הולדתה של האינפנטה - אני לא יודעת, מעולם לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא אותו שוב, הוא איום באמת), הם סיפורים של תם, טוהר והקרבה עצמית שוברת לב, ולא משנה כמה מאות פעמים אני קוראת בהם, ולא משנה אם אני עושה זאת בפומבי, או כמה אני אומרת לעצמי שהפעם לא - כל פעם מחדש הם גורמים לי לבכות. ויש משהו בלהחזיק, בעולם הזה, משהו שלא משנה מה תמיד יעורר בך משהו, שאף פעם תוכלי להיות אדישה אליו. אם אתם מכירים ילדים בעלי חיבה לאגדות - חשבו על להטביע בהם את התגובה הזו כבר בגיל צעיר. בכי טוב הוא בכי לחיים.