אחד הדברים הנפלאים (לפחות בעיני) בסיפוריה של דיאנה ווין ג'ונס הוא היכולת שלה לא להתנצל על הפנטסיה שהיא כותבת. היא לא מציגה הסברים ותרוצים לעולמות שהיא בוראת, אלא פשוט מספרת סיפור שמתרחש במציאות. המציאות הזאת שונה אמנם מהמציאות שלנו, אבל היא אמיתית לא פחות.
כשהאוורד סייקס ואחותו המכונה 'איומה' חוזרים הביתה מבית הספר הם מגלים במטבח ביתם בריון - גבר עצום ממדים, מצוייד בשרירים לתפארת וסכין גדולה, שמסרב לעזוב את ביתם לפני שיקבל את אלפיים המילים שחייב אבי המשפחה לארצ'ר המיסתורי .
גם ששת אחיו ואחיותיו של ארצ'ר, ספק מכשפים ספק אלים השולטים בעיר ביד רמה, דורשים 2000 מילים כל אחד. כל אחד מהם זומם להשתלט על העולם, כולם כאחד אינם יכולים לעזוב את העיר, וכל זה קשור לקסם מיסתורי במילים של מר סייקס.
כשמר סייקס מסרב לתת את המילים הוא מעורר את זעמם של ארצ'ר ואחיו וחיי המשפחה הופכים לגהנום קומי של הטרדות – החשמל והגז מנותקים מיד, כנופיית רחוב מלווה אותם לכל מקום, הטלוויזיה משדרת הודעות מאיימות, הכביש מול ביתם הופך לחפיר ואפילו מערכת התופים והרדיו הביתי מתעמרים בהם יומם וליל. והבריון? הוא עדיין שם. יושב במטבח, מתאהב בפיפי המטפלת, ישן על הספה, ואפילו עוזר בבישול ארוחת הערב.
ואם המצב נשמע מסובך, חכו. עוד לא הגענו לחצי הספר. העלילה מסתבכת מרגע לרגע, פרטים לא קשורים לכאורה מתבררים כרמזים להמשך, שום דבר הוא לא בדיוק מה שהוא נראה, והסיטואציה כולה גוררת פרצי צחוק קולניים. במיטב המסורת הוין-ג'ונסית, הגיבורים הטובים אינם נטולי פגמים, הרעים אינם מרושעים עד העצם, ההומור נוטה מעט לציניות ופרצי הפעולה הפתאומיים עשויים להשאיר את הקורא עם סחרחורת קלה. וכמו כל ספר אחר של דיאנה וין ג'ונס שנתקלתי בו - מדובר בספר מומלץ ביותר.