דמיינו לעצמכם מצב כזה: הגעתם לאירוע חברתי כלשהו, וכללי הנימוס מחייבים אתכם לטעום מאכל שרק המחשבה עליו מעוררת בכם קבס, משהו המתקרא "מזון" אבל שאינכם יכולים להעלות בדעתכם איזה מין צירוף של נסיבות הוביל את הוגהו לאמונה המופרכת שאי־פעם יתקרב לרמת "אכיל". לענייננו, דג נא עם אצות.
ליצני החצר מאת אביגדור דגן הוא ספר שואה קלאסי שמאמיר, לעניות דעתי, אל הרף הגבוה של יצירות המופת.
הספר חודר עמוק ושוקע לאט, ומותיר את רישומו על הקורא חודשים רבים לאחר תום הקריאה.
"אל תזוזי" הוא מונולוג ארוך וכאוב ששוטח אב בפני בתו בבית החולים. מצבה של הבת, שנמצאת בתרדמת לאחר תאונת דרכים, דוחף את אביה להתוודות בפניה על החלקים האפלים יותר של חייו.
הספר שהונח בידי לא נראה מרשים. חלון קטן הנפתח בכריכה מגלה עורף של אישה המביטה מהחלון. גם תוכנו אינו מרעיש או מהוקצע או זועק לתשומת לב ומחשבה וניתוח.
פיליפ פולמן קנה את ליבי בטרילוגיית 'חומריו האפלים' המוצלחת להפליא, ולא אכזב גם הפעם. לא שיש ולו שמץ של דמיון בין הספרים. פרט לזה שגיבורות שתי הסדרות הן נערות, הספרים כתובים בסגנון שונה כל כך זה מזה עד שנאלצתי להתרשם מהוורסטיליות של פולמן.
רחוק רחוק מעבר להר,
בכפר קאקארוזו ליד הנהר,
בבית לבן,
בין עצים ופרחים,
חיו מזמן מזמן
שני אחים.
כך נפתח אחד מספרי הילדים היפים, המצחיקים והחכמים ביותר שנכתבו בשפה העברית.
אני מניחה את הספר לאחר שהגעתי לעמוד האחרון אחרי קריאה כמעט רציפה בו. לקראת שבע בבוקר התחלתי לאבד הכרה והחלטתי לקרוא את הסוף לאחר שאישן קצת. ישנתי שינה עמוקה, כמעט ללא חלומות, רק הדים מעומעמים של קולות.
"רשימת ה-7" של מארק פרוסט הוא לא משהו שהייתי קוראת, כנראה, אם לא הייתי מבחינה בכיתוב "ספרו הראשון של מרק פרוסט שכתב את טווין פיקס, יחד עם דיוויד לינץ'" על הכריכה האחורית. טווין פיקס היא סדרה מופתית, ואחרי ניסיון כל כך מוצלח עם כתבי מארק פרוסט שמכילים עולם תחתון אפל וסודי של כשפים מרושעים, החלטתי ששווה לנסות גם את זה.
פרסי ג'קסון, נער בעייתי בפנימייה לנוער בעייתי, מגלה יום אחד שרודפות אחריו מפלצות. עד כאן פנטזיה רגילה למדי. זו הסיבה לרדיפה שמייחדת את הספר: פרסי הוא חצי אדם וחצי אל, בן לשושלת המסובכת והמסוכסכת של האלים היוונים.
אם הייתי צריכה לכתוב רק ארבע מילים על סיפור העין של בטאיי, אלו היו ללא ספק המילים:
לא לבעלי קיבה רגישה!
"אני רוצה להיות במקום אחר," אמר לי מישהו לאחרונה, "אני מתגעגע להרפתקאות." והמשפט הזה, כאילו נלקח מתוך אחד הספרים האהובים של ילדותי. אז עניתי: "אתה מכיר את 'חתול, ספן, ליצן'?". אבל הוא לא. כמובן שלא. אני לא מכירה, בעצם, אף אחד שכן. ולא ברור לי למה.
"לב הים גואה לפרוץ מחוץ לגבולותיו
אך הוא חבוק עדי-עולם
שבוי בחיק חופיו.
מתברר שירושלים מארחת לה מפעם לפעם יריד ספרים בינלאומי, עם פרסים ספרותיים מכובדים, וסופרים, ודברים. אפילו הייתי בו פעם או פעמיים, אבל תמיד נקלעתי לשם במקרה כשמסרו לי שצצו המוני ספרים בבנייני האומה. אף פעם לא ידעתי באמת במה מדובר. הפעם הלכתי מוכנה יותר, ושבתי עם רשמים:
1. ירידי ספרים זה כיף.
אני אוהבת מדע בדיוני. אני גם אוהבת מדע בדיוני פילוסופי, שכלתני, מתוחכם, מעמיק. אני גם אוהבת במיוחד כמה סופרים שנוטים לכתוב בדיוק מדע בדיוני כזה, סופרים שכלל לא קשה לשכנע אותי לקחת ספר שלהם ליד. ראיתי פרנק הרברט על העטיפה? קניתי. מציקים לי במשך שנים שאיזה סטניסלב לם בלתי ניתן להשגה הוא המשובח בספריו?