לא הרבה קורה בבינת השכוי. רופא כפרי מזדקן שמעביר את זמנו בטיפול בחוליו, במחשבות על החיים ובעיקר בשיחות מלב אל לב עם פדרו, תרנגולו האהוב. וזהו, בערך. גם אחרי קריאות חוזרות ונשנות לא הצלחתי להבין איך הספרון הקטן הזה, בעל העלילה הפשוטה, מכיל בתוכו כל כך הרבה יופי וחוכמה.

יש יתרונות וחסרונות לגדילה על ברכיו של חובב מדע בדיוני. היתרונות ברורים לכל בר דעת, והעיקרי בהם הוא, כמובן, אוסף ספרים מוצלח בבית שניתן להיחשף אליו בגיל צעיר להחריד כשאבא לא מסתכל. אבל חסרונות?

סבא שלי, זיכרונו לברכה, אדם מבריק ומשכיל שידע שבע שפות על בוריין, אמר לנו פעם: "אני חושב שהזיכרון שלי מידרדר. אני לא זוכר את שמו הפרטי של הגיבור ברומן שקראתי לפני עשרים שנה."
"סבא," עניתי לו, "אני לא זוכרת את השמות של גיבורי ספרים שקראתי לפני שנתיים."

קסם שימושי הוא לפני הכל ויותר מכל ספר נשים. בניגוד לדעה הרווחת, זה לא אומר שזה רומן רומנטי מתקתק ודביק שמשפטים בסגנון "הוא אחז בה בזרועותיו החסונות" מופיעים בו בתדירות גבוהה מהרצוי. ספר נשים, בעיניי, הוא פשוט ספר שמדבר לנשים, על ומתוך הוויה וחוויה נשית.

ראשית כל עלי להתוודות כי אני חובבת פנטזיה מושבעת. ספרים אלה, אף כי הם משתייכים לז'אנר הפנטזיה, אינם מזכירים בדבר את הפנטזיה הקלאסית על האבירים והדרקונים שבה. סדרת קורותיהם של מאסטר לי ושור מספר עשר היא שילוב שונה, חצוף, ובעיקר מצחיק עד דמעות של פנטזיה, בלשות, מיתולוגיה והומור עצמי שנון.

את הספר 'אהבה' מצאתי קבור במעמקי מדור המוזלים של אחת הרשתות הגדולות. דגתי אותו מערמת הרומנים הרומנטיים וספרי ה"שפר את חייך בשלושה צעדים". החזקתי אותו בידי, וכמו בכל פעם שאני מוצאת ספר של טוני מוריסון התווכחתי עם עצמי. מחד, אין ספק שהספר מצויין. הרי מעולם לא נתקלתי בספר של טוני מוריסון שהיה פחות ממצוין.

עלי להודות שקשה לי לכתוב את הביקורת הזאת, בעיקר כיוון שהספר, המשתייך לז'אנר ספרי פנטזיה לנוער האהוב עלי במיוחד , לא הצליח לקנות את ליבי.

הרומן אמה ויגואר מבוסס על סיפור אמיתי. בנוסף, הוא מבוסס על הרעיון לפיו כולם אוהבים ספרים על לסביות, כולם קוראים ספרים על השואה, ולפיכך יש פוטנציאל אדיר לספר שעוסק בלסביות בשואה (בעיקר אם הוא סטאלג, אבל לא רק).