אחד הדברים הנפלאים (לפחות בעיני) בסיפוריה של דיאנה ווין ג'ונס הוא היכולת שלה לא להתנצל על הפנטסיה שהיא כותבת. היא לא מציגה הסברים ותרוצים לעולמות שהיא בוראת, אלא פשוט מספרת סיפור שמתרחש במציאות. המציאות הזאת שונה אמנם מהמציאות שלנו, אבל היא אמיתית לא פחות.
מפעם לפעם מפציע בעולם ספר ילדים טראומטי באמת - כזה שהוא התעללות טהורה ברך, טראומה שאפשר לדעת, ללא שמץ של ספק, שלעולם לא יהיה ניתן להתאושש ממנה. ספרים כאלה אני משווה בזריזות לנסיך המאושר, הספר שהותיר את אותותיו, רישומו, כאביו וטראומותיו עמוק עמוק באישיות שלי, וחושבת לעצמי - למה כל הטראומות לא יכולות להיות יפות כל כך?
אין זה דבר של מה בכך, לנסות לכתוב ביקורת על הספר האהוב עליך בעולם כולו, כך שעדיף, אולי , שאתחיל בתיאור.
מה יש בו, בספר הזה, שגרם לי להתאהב בו? לא מדובר בקלאסיקת ילדות שלי, אבל לדעתי, מדובר בקלאסיקה לכל דבר. ומהי קלאסיקת נוער אם לא ספר שחוזרים וקוראים בו, ספר שאיזכורו מעלה על שפתינו חיוך מרוצה ומטופש משהו? אז הכרתי את קלאסיקת הנוער הזאת כמבוגרת, אז מה? מי אמר שאסור?
פיליפ פולמן קנה את ליבי בטרילוגיית 'חומריו האפלים' המוצלחת להפליא, ולא אכזב גם הפעם. לא שיש ולו שמץ של דמיון בין הספרים. פרט לזה שגיבורות שתי הסדרות הן נערות, הספרים כתובים בסגנון שונה כל כך זה מזה עד שנאלצתי להתרשם מהוורסטיליות של פולמן.
רחוק רחוק מעבר להר,
בכפר קאקארוזו ליד הנהר,
בבית לבן,
בין עצים ופרחים,
חיו מזמן מזמן
שני אחים.
כך נפתח אחד מספרי הילדים היפים, המצחיקים והחכמים ביותר שנכתבו בשפה העברית.
פרסי ג'קסון, נער בעייתי בפנימייה לנוער בעייתי, מגלה יום אחד שרודפות אחריו מפלצות. עד כאן פנטזיה רגילה למדי. זו הסיבה לרדיפה שמייחדת את הספר: פרסי הוא חצי אדם וחצי אל, בן לשושלת המסובכת והמסוכסכת של האלים היוונים.
עלי להודות שקשה לי לכתוב את הביקורת הזאת, בעיקר כיוון שהספר, המשתייך לז'אנר ספרי פנטזיה לנוער האהוב עלי במיוחד , לא הצליח לקנות את ליבי.